לאט לאט מעיין פקחה את עיניה. שעונה הביולוגי פועל מצוין. עוד מעט עלות השחר.
נוטלת ידיים, מברכת ברכות השחר, שמה עליה משהו קליל, ויוצאת.
ריח השדה המשכר נכנס לאפה.
בדמדומי הבוקר הראשונים, היא מבחינה באבן. אבן שמושכת את עיניה.
היא מתכופפת לעברה. ידה מלטפת את האבן. מקרבת אותה אליה. אבן מיוחדת. מלוטשת כאילו ביד אומן. אלא, שהיא מבחינה לפתע בזרימה חלשה של מים. מי מעין זכים וטהורים. המים ליטשו את האבן בצורה כ"כ עדינה ויפה! חודרת אליה ההכרה.
אך בצד אחד האבן שבורה. מעניין איפה חציה השני.
מעין ממשיכה לפסוע, אוחזת את האבן בידה.
איילת-השחר מתחילה להגיח מבעד לעננים.
משב רוח קליל חולף על פניה. בראשה מתנגנת מנגינה שקטה, שמבטאת את הרגשתה הבוקר. המנגינה מתרגמת מיד לשריקה.
פסיעותיה הקלילות של מעין כמו מרחפות מעל פני האדמה. שריקתה נישאת ברוח הקלילה.
היא נעצרת, כך סתם, באמצע השדה המלטף. הניחה את האבן, שריקתה עודנה מתנגנת ברוח, ופתחה בתפילת בוקר חרישית.
קולות הבחורים דומו אך לפני שעות מספר, ונריה ערני לגמרי. החליט לקום ממיטתו, וללכת להשקיף מבעד החלון על הזריחה.
עבורו, זוהי השעה היפה ביותר ביום. אשריו שהוא מצליח לקום כל בוקר לוותיקין בישיבה.
נריה נוטל את ידיו, ומברך בירכות השחר. הוא הולך לכוון החלון. החלון הגדול הזה, בסוף המסדרון, שבעדו אפשר לראות את הנוף מצוין.
דקה של הסתכלות, והוא מחליט- אני יוצא. חוזר לחדרו, שם משהו קליל עליו, ויוצא.
בהגיעו אל השדה,העשבים נראים לו כאילו מתכופפים מעט בפניו, הוא שומע שריקה חלשה.
את מבט עינו צדה אבן. הוא מתכופף אליה, מרימהּ. אבן כזו יפה, מזמן לא ראיתי. הצבעים שלה- כחול ולבן, משתלבים כ"כ יפה, כאילו אומן יצר אותה.
לפתע, מתחת לרגליו, הוא מבחין בנחל הזורם לו.
כנראה הנחל גרם לאבן להיראות כ"כ חלקה, מכה בו ההכרה.
לפתע, אצבעותיו מרגישות מקום קשה, מחוספס. לא חלק. האבן שבורה! חשב באכזבה. מעניין איפה חציה השני.
נריה ממשיך ללכת, רגליו יציבות במקום. בקרע הוא ממשיך לשמוע את שריקת הנגינה. לחן יפה! פסק.
מביט אל השמים. איילת-השחר מתחילה לעלות.
איזה צבעים יפים של זריחה! מפשפש בכיסיו. או! הינה הוא מכון את המצלמה אל עבר האופק, מתפלל שתצא תמונה טובה, ולוחץ.
השריקה ברקע נעשית קרובה יותר.
טוב, אתמקם לי כאן, הרהר נריה.
הניח את האבן לידו, ופתח בתפילת בוקר חרישית.
בסיימה את התפילה, החליטה מעיין להישאר עוד קצת. רק עוד קצת ברגע הקסום הזה. השריקה שלה נעשתה יותר מקפצת.
"... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" אח! איזו תפילה זו הייתה!
וברקע שוב שריקה נשמעת. מעניין. הפעם היא יותר עליזה.
נריה מהרהר- לגשת או לא לגשת. מעניין להכיר את האדם שמאחורי המנגינה.
הוא מתחיל ללכת, אוסף בדרך את האבן שלו.
בהתקרבו, הוא רואה דמות. לפני שהוא ראה את פניה, צדה עינו את האבן. איך האבן שלי הגיעה לכאן? התכופף והרים אותה, ו-הופס! היא מתאימה לחצי השני שבידי. הוא מתקרב לדמות, ונוכח שזו בת. בין רגע הוא נשבה בקסמיה.
מעין מסיבה את ראשה, רק עכשיו הבחינה בו. מבטים מצטלבים. הבנה. ונצנוץ קטן של אהבה.
תגובות
בעזרתו יתברך
זה כ"כ קיטשי.
ז"א, זה מתוק משהו,
אבל פשוט...
נשמע לי קלוש מידי מהמציאות.
בכל אופן,
כל הכבוד על משלב נחמד ביותר,
ועל סיפור כה מתוק.
היי'תי ממליצה
לתת לקוראים יותר פרטים
לגבי ה'שחקנים' שבסיפור.
יותר אפיון דמות,
שנוכל להכיר, להתחבר אליהם יותר.
בהצלחות בכל!
יי'שר כוחך.
ממני הקטנה(:
אחת.
כתיבה טובה..
שמרת יפה על משקל המשפטים.. העלילה קצת חלשה. בעצם את מאוד מתמקדת בהרגשה של הזריחה ושל האבן ולא כ"כ בעיקר ה'קליק' ביניהם. אין כאן פתיחה, איננו מכירים את השחקנים, את התחושות שלהם שמעבר לבוקר היפה הנ"ל.
חסרה לי התפתחות של עלילה, פתיחה-אמצע-סוף.
ניראה שהשתדלת מאוד לישמור על שפה גבוהה, ויצא יפה, למרות שיש כמה פקשושים כמו: שזה ניראלי צריך ליהיות אבן ה-מושכת את עיניה..
"אבן שמושכת את עיניה."
אממ.. חוצמזה סיפור חמוד, רואים שהשקעת.
לפעם הבאה- <שתבוא בקרוב, סומכים עלייך!> נסי לפתח יותר עלילה, ע"י פתיחה לעניין. יש לי רעיון בשבילך, דברי איתי במסר"ש.
ב"הצלחה.
לעשות מזה סיפור..
םשוט לא היה לי איפה לשים את זה. זה לא "קטע,.. או משהו כזה..
בכל אופן, איך מעבירים יצירה למקום אחר?
זה נראה לי צריך להיות בתור "קטע". אבל אני לא יודעת איך מעבירים, אם אפשר להעביר בכלל..
אפשר?
אני חושבת שאפשר. תתחברי לכינוי שלך, ותלמצי על "החממה שלי". ותכנסי ליצירה הזאת ואם אנ'לא טועה יש כזה שדבר עריכה, ואולי אז אפשר לשנות. אם לא, תשלחי מסרישי לאחד מהעורכים.
בהצלוחה!
רבקי.
בעזרתו יתברך
אין אף בכוחנו להעביר יצירה לקטרוגי'ה אחרת, לאחר אישורהּ.
כולנו בני אדם וכולנו טועים, לא נורא.
מברכת אותך שזו תהי'ה הטעות הגדולה של חיי'ך.
(אם יהי'ה מצב כזה בבוא הימים, נטפל ביצירה זו, בעז"הי).
הצלחות בהמשך, בברכת יצירה.
ממני הקטנה(:
אחת.