מתוך המכתב:
נ.ב.
בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר.
ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.
------------------------------------
מכתב אחד למשפחה אחת- שלעולם לא נקרא
אני יושב וחושב עם עצמי. יושב וחושב על היום שמדינת ישראל קבעה כדי לזכור אתכם.
יושב- וחושב. הדמעות עומדות בגרון. אבל- זה כבר יובל שנים שאיני מצליח לבכות.
יושב-וחושב. על מה חושב?
האם לקבל את הכסף או לא. התלבטות עצומה. הכסף יכול לעזור לי לגמור את החודש. אבל---מה?! כסף תמורת אחותי?!
תמורת אמא?!
תמורת אבא?!
ופתאום, צצה בעיני רוחי תמונתו של כל אחד מהם. תבינו, בזמן המלחמה וההשמדה ההמונית, אני לא הייתי שם. הייתי בארץ. הורי רצו שאעלה ארצה ואלמד בישיבה בירושלים. כשנה לפני המלחמה עליתי לארץ. אני זוכר בבהירות אותו יום. אבא העיר אותי בבוקר מוקדם.
ופתאום---
אמא. דמותה צפה בבהירות מול עיני.
פניה הענוגות והרכות, עת נפרדתי ממנה בנמל, ועליתי על האוניה לארץ ישראל.
לפני הנסיעה, אמרה לי אמא--- אברימי, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך וכמה עצוב לי להיפרד ממך. אבל מה לא עושים בשביל לימוד תורה. אומרים שמלחמה באופק. אולי הנסיעה הזו תציל אותך. ואולי, אולי- נתנה לי אמא לקוות- נבוא גם אנחנו. אבל אם זה יקרה, זה יהיה עוד הרבה זמן. קודם תתמקם בארץ, תלמד, תעבוד, ואז אולי נבוא גם אנו.
דמעה עמדה בעיניה. התאפקתי בכל כוחי לבל אפרוץ גם אני בבכי.
אחרי שאבא העיר אותי, הלכנו יחד לתפילה. מאוד מוקדם בבוקר היה. השמש התחילה לשלוח את קרני אורה הראשונות כשיצאנו מהבית. ציוץ ציפורים משכימות נישא ברוח.
לאחר התפילה, בדרך הביתה, אבא אמר את דברו--- כל הדרך הרגשתי שמשהו רובץ עליו, מן ענן כזה על ליבו---אברימ'לה שלי! אני אוהב ותך! בגלל זה אני רוצה שתיסע לארץ ישראל, תגיע בשלום ותלמד שם תורה! תגדל להיות תלמיד חכם!
--- אם להודות על האמרת, אני קצת פחדתי- שמא האווירה בארץ הקודש אינה ראויה. ככה השמועות אומרות.---
האוכל לסמוך עליך בן? לא תאכזבני?
- ודאי! השבתי. – אבא, אתה יכול לסמוך עלי בעניים עצומות! אני הרי כבר גדול! בן 15! בגיל שלי אתה התחתנת! אני יכול ללמוד, לעבוד, ולשמור על עצמי בארץ הקודש!
לפתע, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות אבי, ודמעות חמות זולגות מעיניו.- אתגעגע אליך, בן! אני אוהב אותך! שמור על עצמך!
------
אבא. הסגור, המופנם. לעולם לא תיארתי לעצמי שכך יגיד לי ביום מין הימים.
אבא. החסון, החזק. איך בין יום אחד הם ימ"ש הפכו אותך לשבר כלי?!
------
הגענו הביתה. ההכנות לנסיעה היו בעיצומן.
אמא שמה לי בתיק את החנוכייה המשפחתית. החנוכייה מכסף, שקיבלו מסבא וסבתא ליום חתונתם.
הווה ועבר מתמזגים ביחד. הינה החנוכייה עומדת ניצבת, גאה וזקופה, על המדף למולי. אתם רואים, גרמנים ארורים?! לא הצלחתם במשימתכם! הינה אני, אברימי, חי וקיים, ניצב פה, בארץ הקודש- ארץ ישראל, והדבר היקר ביותר להורי נמצא איתי. לא הצלחתם!!!
חנה'לה, אחותי הקטנה, נשה אלי. אברימי- היא אמרה. לפתע יש לי צמרמורת עת אני נזכר בך. חנה'לה! כמה אני מתגעגע אליך!! תלתלייך הזהובים- שלא נגזרו מיום היוולדך! גומות החן המתוקות בלחייך! הדבקת נשיקה רטובה על לחיי, ונתת לי ציור- כצידה לדרך.תלה אותו בחדרך בארץ ישראל, כך ביקשת. ככה לא תשכח אותי, אם תראה אותו כל יום.
אוי, חנה'לה!! כמה אני מתגעגע אלייך!! כמה להחזיק אותך!רוצה עוד פעם להרגיש את נשיקתך הרטובה על לחיי. ידי נשלחת אינסטינקטיבית ללחיי הימנית, מרגישה עדיין את הנשיקה הרטובה, כמו נצרבה בה. כ"כ הרבה שנים חלפו מאז. אך אני מרגיש שהיא עדיין שם.
הגיעה שעת אחר-הצהריים. הכול עבר מהר מאוד. בבת אחת התחרטתי- בשביל מה לי הנסיעה הזו? משפחתי היקרה! כמה אתגעגע אליכם! בליבי קינן חשש עלום, שלעולם לא אראם יותר. מסתבר---צדקתי.
אני על סיפון האוניה. ידיהם מנופנפות ל לשלום. אמא בוכה, חנה'לה גם, ואבא מחבק את שתיהן. השמש נוטה לשקוע מעב לאופק, השמים מאדימים. ודמויות שלושתם חבוקים מנופפים לי לשלום מול עיני
וככה אני מפליג לארץ ישראל.זו התמונה שנשארה חקוקה בליבי- לעולם.
ועכשיו- איך אוכל לקחת כסף תמורתם? תמורת חיים שלמים, עולם ומלואו?!
הגעתי לכלל החלטה. לא. לא אקח. אם אקח, ארגיש כאילו רצחתי אתכם שוב, פגעתי בזכרכם, הדבר היחיד שנותר לי מכם.
אם אקח, ירגישו הם, הארורים, כאילו שילמו לי איזה חוב שהם חייבים לי. אבל את החוב האמיתי לעולם לא יצליחו להחזיר לי. לעולם לא יוכלו להשיב לי את הקן המשפחתי החם, את אמא הצוחקת, אבא הצדיק, וחנה'לה הקטנה, שלא פגעה אפילו בזבוב. לעולם לא אמחל להם. לעולם לא כל עוד אני חי. עלי לזכור את שעשו לי,לא לשכוח!
עכשיו אני מרגיש שאני יכול לבכות עליכם.
סוף-סוף סכר דמעותיי נפרץ.
אבא, אמא, חנה'לה! יהי זכרכם ברוך. אוהב אתכם, ומתגעגע כ"כ,
אברימי.
נ.ב.
בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר.
ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.
תגובות
העלת דילמה קשה מאד,המוכרת באופן אישי להרבה אנשים.
"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם ויקום נקמת דם עבדיו השפוך,ככתוב בתורת משה איש האלוקים "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו…….
ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה.מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש"
(מתוך "אב הרחמים" הכנסת ספר תורה- שחרית של שבת)
(דרך אגב,טעות הקלדה קלה. "חנה ניגשה" ולא כמו שכתוב)
זה בשיעור ספרות- צלמדנו שיר שנקרא "שילומים,/ דן פגעס <דור שני לשואה, כמדומני>,
ואח"כ המורה הקריאה קטע מספר "השעון" של ק. צטניק.
הכל התחבר לי ביחד.
שגרמתי לך לעשות זאת.. גם את זה צריך לעשות מידי פעם.. לא?
סתם..
בס"ד.
פשוט חזק.
תודה!