דמעה של תפילת ספירת העומר
השמש נוטה לשקוע אל מעבר לים. ברררר... מתחיל להיות קר.
רחש קל חולף. רחש מתוק. ערב לאוזן. אני מגביהה את ראשי, ולעיני נגלה מראה מרהיב. השדה נראה כמו ים. ים עם גלים קטנים כאלו, רגוע ושליו. אל מול צבעי השקיעה, צבעו נדמה ככחול-טורקיז.
הרחש פסק לרגע, ובמקומו אני שומעת רחש אחר. מקפיץ, קולני. אך מצד שני, אפשר לזהות בו רוך ועדינות, וגם- הססנות משהו. פסיעת אדם.
לעיני נגלית נערה. רגליה יחפות, קלות כאיילות, קומתה טמירה, צמה מתנדנדת מאחור על עורפה, חצאיתה מתבדרת ברוח. כל כולה אומרת רוך ועדינות.
אני מנסה להצטמק בכל כוחי, לאפשר לה מעבר. ואכן, היא פוסעת סנטימטרים ספורים ממני. נעצרת לרגע, נושמת את האוויר הנקי של השדות, וממשיכה לפסוע. אחרי כמה פסיעות היא נעצרת ועומדת. רגליה נשארות נטועות במקומן.
אל מול האופק המשחיר, אני מאמצת את עיני ורואה דמות את צללית דמותה מתנדנדת קדימה ואחורה. אין זאת כי אם מתפללת היא לאלוקיה.
אל מול אורו של הירח, אני רואה דמעה מבהיקה זולגת מעיניה העצומות אל לחיה. דמעיה מתוקה. דמעה של תפילה.
משב רוח עובר, והרחש הנשמע מהשדה עתה, נשמע מעט מאיים.
ופתאום, אחרי שנים שלא שמעתי זאת, אני שומעת את הנערה אומרת-לוחשת: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". אמן! אני לוחשת בלא קול.
וכמו מעולם אחר, אני שומעת מרחוק בנעימה המתרפקת על בית אבא "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה'..." (ויקרא, כ"ג, י'-י"א) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה..." (שם, שם, ט"ו).
והקול הולך ומתחזק, הולך ומתקרב אלי. והקול- קולה של הנערה. והיא מתפללת, הפעם מעט בקול, המצטלצל כפעמונים ונישא ברוח. וקצרתם את קצירה.... ואני שומעת אותה לוחשת, אותן מילים שאני לוחשת.
"אבא'לה שלי שבשמים, יושב ומאזין לאמתו הקטנה. חדש ימינו כקדם!
אני, שיבולת בת שיבולת, קטנה, מסכנה ועלובה, כמה כואב לי לראות שאין לנו בית-מקדש. כמה כואב לי לראות שאף אחד לא בא לקצור אותי, שאין אף כהן כדי להניף אותי לפניו." במחשבתי מהדהדות מילות הפסוק "...והניף את העומר לפני ה'..."
"אלוקי! במה חטאתי, שלא זכיתי להיות קרבן?"
מילותיי מתמזגות עם מילות הנערה הניצבת למולי. אבא'לה! שנינו לוחשות. חדש ימינו כקדם!
הנערה מתיקה את רגליה מן הקרקע, מתוך ים השיבולים, ופוסעת חרש לאחוריה. מחשבותיי נודדות עימה. דמותה מתרחקת. היא יוצאת מהשדה. עוד רגע ודמותה נבלעת בחשיכה. ועוד נישא באוויר הרוח מילותיה ותפילתה – אבא'לה שלי! חדש ימינו כקדם... כקדם...
תגובות