בעולם מקביל

את יודעת, זה עדיין לא נגמר. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני נזכרת בך. אתמול הסתכלתי בתמונה בה רק עינייך הגדולות, היפות, הבולעות אותי בעצבותן מצולמות. ובכיתי. כמה בכיתי. בכיתי כשחשבתי, או יותר נכון- כשהרשיתי לעצמי להזכר בכך שאת עוד שם בחור השחור ההוא ואני כבר כאן בחוף מבטחים.
לא עזבתי אותך, יעל. איך אוכל? איך חשבת שאוכל?? את כ"כ בתוכי. עמוק עמוק. זורמת בדמי. ובשיחות הטלפון הקצרות שאני עושה מדי יום שישי או כך לפחות אני טוענת שאני עושה (ולוואי וזה היה נכון) אני שומעת אותך, את הקול שלך, הטהור, שלא עשה מעולם רע לאיש, מעבר לאותו מכשיר מכני ארור, ואני מתחילה לספר לך על הלימודים ועל היישוב הפסטורלי המצוחצח שאז יכולתי רק לחלום עליו ועכשיו זו מציאות.
ואת, את לא יכולת אפילו למצוא בעצמך את הכח לצאת, או לפחות לרצות לצאת או- טהורה שלי, לפחות לדמיין שאת יוצאת משם. מהגטו הזה שלנו. הקטן. הפרטי. ואני ממשיכה לספר לך על האוכל שהכנתי לידידיה ואיך שאהב ואיך שהחמיא.. וממלאת ודוחסת לך עוד ועוד מסדר יומי האחר כ"כ משלך. כמו משכך כאבים. עוד כדור ועוד כדור.
ובכל אותה העת אני יודעת וכואבת טוב טוב בכל רמ"ח איבריי ובכל נימי נפשי הדקיקים ביותר אותך, ואת עולמך, שעד לא מזמן היה גם עולמי שלי. ומפחדת לשאול איך עבר עלייך יומך שם. במקום ההוא. כי אני יודעת.. כ"כ יודעת. אולי יותר ממך, דווקא בגלל שאת עוד שם, מטושטשת, כמו מסמים שרק אמא יכולה לתת. סמים של מילים. של חיוך מתעתע. או שיניים חושפניות. ואז אני נושמת עמוק ומשתדלת לא להיות שם איתך כשאני סוף סוף שואלת- נו? אז מה איתך? איך בבית? וכל כולי זועק לעצמי בשקט. שרק לא תשמעי..-

איך את חושבת שיכול להיות?? ואת עונה בתום שלך ש"הכל בסדר" ושאת מתגעגעת. הכל בסדר. את באמת חושבת ככה?? את באמת לא רואה? ואז את מתחילה עם הסיפורים העוטפים שלך שעוטפים את הכל גם לעצמך, ומספרת לי איך עבר יומך, ואיך הוא בעיקר עבר.
ומצטיירים לי ימיך כמו מטבעות של עודף בשוק. נספרים במהירות. בסתמיות כואבת. כ"כ כואבת... ואני יודעת שלא כלום היה ביומך. ואני יודעת שהסתגרת לך שם בצינוק- בחדר. מה שאז אני הייתי עושה. רק לא לשמוע. רק לא לראות. ושומעת לך את השירים האלה באנגלית שכולם שם רק צורחים בגסות כאב ושום שירה אין שם. השירים האלה שאני כ"כ שונאת ואת כ"כ אוהבת, כ"כ מתנחמת בהם אולי כי רק הם באמת איתך. שירים שכ"כ משקפים לי את חייך. חיי (הישנים). ואני יודעת שישנת לך שנת ישרים. כבר משעה שש בערב, שנת ישרים במציאות עקומה. עד הבוקר הבא שגם יחלוף ואפילו אני כבר לא אהיה שם כדי לתמוך.
כי אני כבר באמת רחוקה. בתוך החיים. ואת, את שם. עדיין שם (לעולם?? אני מזדעקת!) ופתאום אני נזכרת שעוד לא גמרתי לשטוף ובחטף אני שואלת שוב (אולי כדי להרגיע את עצמי) אז את בטוחה שהכל בסדר? כן, את עונה בשיתוק מוחלט. אני אוהבת אותך. אני כ"כ אוהבת אותך. את יודעת? ואת עונה בעדינות ובקבלה הזאת שלך. שכ"כ שוברת אותי לפעמים.
"ברור שאני יודעת. את אחותי הגדולה, לא?" ואני מתביישת, כי אני יודעת שאחותך הגדולה לא נשארה להגן עלייך יותר. שאחותך הגדולה כבר פצחה בחיים חדשים מתוקים יותר. למרות דמעותייך. דמעותיי. דמעותינו. ולפני שאעביר סמרטוט אחרון אני אומרת לך- שבת שלום, אחות יקרה. שבת שלום.