יצירות של נעמי בת מלך

פעם, מעט לפני יום הולדתי הראשון, ביקשתי מאבי, עליו השלום, מתנה. ביקשתי כדור. "שיהיה גדול, כמוך" כך שלחתי בקשתי אז, וניפחתי חזי בגאווה כשעלתה במחשבתי התמונה העתידית,
בה אני אוחז בידיי הקטנות קטנות, את הכדור הגדול גדול.
כל כך רציתי... את העגול. הגדול. שיהיה שלי.
צפון בזרועותיי לכשארצה, קורע שמיים לכשאחפוץ.

תוך הקשבה לרצונותיי הכמוסים, החלו אצבעותיי הקצרצרות להתנועע מאליהן, חיפשו

אוצרות גלומים, גנוזים,
בחביוני עמי
ואנכי לא ידעתים.
כמין הבהוב ברק
חולף
עובר,
חשתי גדלותם
הנושמת
האיתנה,
ניבטת אליי
מן תמונה תלויה על קיר.
ומתוך קיפאון המחזה
נתעורר ליבי
אל האהבה הנושנה.
וענדתי
אך לרגע,
פניני לובן קדושתם.
וחייתה נפשי
בהם.

בקיפאון ימיי
אצטמרר תפילה,
עת נסתמו כל בארות מימיי.
ושפתיי לא ינועו וקולי לא ישמע
בזו השעה.
כך אעמוד דום
מול דומיה.

הַגְמִיאִינִי נָא אֶת אֲשֶׁר הֶחְסַרְתִּנִי,
אֶת אֲשֶׁר הֶצְמַאתִּנִי,
אִימִי.
הַשְׂבִּיעִינִי נָא
אֶת אֲשֶׁר הֶרְעַבְתִּנִי,
אוּלַי אִמְרִי לִי "יָלְדַתִי"?

לֹא אַסְפִּיק לְמַלְמֵל, וְלִדְרוֹשׁ עֶזְבוֹנִי,
כְּשֶׁצְּעָקָה נִצַּחַת תְּפַלָּחַ
אָז אוֹתִי.

כְּמוֹ בְּעוֹד לֵדָה מֻכְרַחַת
שֶׁלִּי מִתּוֹכֵךְ
(אוֹ שֶׁלָּךְ מִתּוֹכִי)
וּבְדַם לִדְתִּי,

חיים של טעם
מעט טפל
ממלאים את עולמי.
המצומק
הלא משביע
את כל שאיפותי.
קצרות הנשימה.
ובקיבה קטנה
וחומרנית
אדחוס לי
עולם אחר
עד קיא.
והנה
בריק ציפיותי
ייתמלאו שאיפותיי
ואנשום לרווחה
לרוויה.
מאות טעמים.
מים חיים.
ותתרחב קיבתי
(ולו במעט)
וואהלל י-ה.

את יודעת, זה עדיין לא נגמר. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני נזכרת בך. אתמול הסתכלתי בתמונה בה רק עינייך הגדולות, היפות, הבולעות אותי בעצבותן מצולמות. ובכיתי. כמה בכיתי. בכיתי כשחשבתי, או יותר נכון- כשהרשיתי לעצמי להזכר בכך שאת עוד שם בחור השחור ההוא ואני כבר כאן בחוף מבטחים.
לא עזבתי אותך, יעל. איך אוכל? איך חשבת שאוכל?? את כ"כ בתוכי. עמוק עמוק. זורמת בדמי. ובשיחות הטלפון הקצרות שאני עושה מדי יום שישי