פעם, מעט לפני יום הולדתי הראשון, ביקשתי מאבי, עליו השלום, מתנה. ביקשתי כדור. "שיהיה גדול, כמוך" כך שלחתי בקשתי אז, וניפחתי חזי בגאווה כשעלתה במחשבתי התמונה העתידית,
בה אני אוחז בידיי הקטנות קטנות, את הכדור הגדול גדול.
כל כך רציתי... את העגול. הגדול. שיהיה שלי.
צפון בזרועותיי לכשארצה, קורע שמיים לכשאחפוץ.
תוך הקשבה לרצונותיי הכמוסים, החלו אצבעותיי הקצרצרות להתנועע מאליהן, חיפשו כבר כעת את הכדור שאבא הבטיח, וכבר ייחלו למצוא בו מרחב למרוצה, לרפרוף אינסופי.
קדימה ואחורה, אחורה וקדימה- זה לא משנה בכדור.
לצדדים- כך להסתחרר עוד ועוד מבלי להתקל בשום קימור, בשום כיעור, ולהמשיך.
ואף זרועותיי הורמו בחדות פתאומית למרומים, כמבקשות לזורקו אל על-
אל השמיים, את העגול שלי.
ואל הארץ.
ואז, בתנועה הפוכה- איטית ונוגה, חוברו ביניהן ידיי. כף אל כף, אצבע באצבע שולבה.
ביקשו חיבור.
ואני כולי ביקשתי לאחוז, להתערבב לי מאליי בשלל גווניו הבוהקים, הקורצים לכל.
להיות אחד מהם.
"את הכדור היפה ביותר אתן לך" הבטיח לי אבא.
"המיוחד עבורך" הוסיף קלות, ולא הבנתי את עניינה של תוספת זו. גם לא ביקשתי לחקור בדבר, הספיקה לי הבטחתו. מילאתני חיים.
עברו הימים. נרקמו התקוות וכבר אימצו להן בשר וגידים.
הגיעה שעתי, ותוחלתי הוגשמה.
כמעט במלואה.
"זה?? אבי!! זה???" זעקתי,
צרחתי
נואשתי.
חשתי איך ליבי נקרע בקרבי, והחל שותת דם אשר איים לבקוע מנקביי, ולהותירני חלול.
הוא לא שם ליבו לדבר.
"כמה נחמד שאתה שמח" אמר בחיוך מסופק. "ודאי היה לי שתאהב את זה הכדור",
העגול! העגול! השתוקקתי לתקנו, אך לא ניתנה לי האפשרות הברוכה.
הכדור אומנם היה גדול. לא כמוהו, אך בודאי שיותר ממני.
הוא היה בעל ארבע פינות,
מרובע.
ושחור.
שחור כזה שלא ראיתם מעודכם. וברכה שלוחה לי אליכם שאף לא תראו ולא תפגשו בו לעולם. לא אתם ולא צאצאיכם.
הסתכלתי בדבר הזה. נשאתי עיניים גדולות לאבי, ולא הבנתי.
"איך??? למה???" חפצתי לשאול אך ידעתי שלא אקבל מענה.
חשתי איך עולה וצומחת בי שנאה מכלה לדמות הזאת הנשגבה. הדמות הזו שאיכזבה.
שעשתה זאת בלי משים, ושלמחות לא יורשה לי בשל כך.
"היפה ביותר" הזכיר לי בקול שקט את ההבטחה הנושנה.
"הנה לך בן" אמר, וסדק בי את האיפוק הדל שעוד פירפר בי.
נפרדנו. אבא ואני.
נפרדנו בסתמיות מפלחת ביום ההולדת הנשכח. הוא ידע אז, ויודע אני היום שמתנת יום הולדתי היוותה אף מתנת פרידה.
(ואולי היה זה יום הולדת לפרידה? חלף בי הרהור דק, תמוה במקצת.)
עם אבא לא הוספתי להיפגש עוד. כל שנותר לי היה מתנתו העגומה, והרגשות העזים שחשתי כלפיה. היה בי צורך עז לשורטה עד זוב דם, לנתצה, להבעירה אט אט עד כליון. עד חורמה. את המתנה הזו שניפצה במחי יד את כל שאיפותיי, את כל אהבותיי וערגותיי.
רציתי לפרקה לחלקים, קטנים ככל האפשר. שדבר לא יוותר ממנה, גם לא צורה. אף עיגול לא. רק חלל.
רציתי להיות יום לפני יום ההולדת.
רציתי לא להיות, או להיות בלעדי הדבר המתועב הזה שהתיימר להיות העגול הצבעוני שלי.
אבא (שם נוסף אין לו, אחרת לא היה בי שמץ של היסוס לקראו בשמו) אמר לי אך דבר אחד בטרם הלך, ומאז, מעת לעת ואף עתה בבגרותי, שיבתי, אם תרצו, לופתים אותי דבריו העתיקים המעלים רקמת אבק. נכנסים הם לדיוקנה האצילית המטושטשה של בת קול.
אותה אחת נלווית אליי בכל פסיעה, בכל נשימה, השכם והערב. אינה חומלת, אין היא נותנת מנוח.
מעולם לא הייתה בהירה עבורי, מעולם לא הייתה מובנת-
ואולי לכך נועדה?
מופיעה היא בי כמעין הברות הברות חסרות כל זכר לסימטריה, אשר אין ואף לא יכול להיות ביכולתן להתחבר למשפט אחד. אך אף על פי כן מתקיימות הן בכל תוקפן, מוצאות את נתיבן, כל אחת במקומה היא- בנפתולי מוחי, בחדרי ליבי. אף בדמי שוכנות הן.
פעם נפצעתי, זוכר אני.
ובזרם דמי הדקיק הניגר חוצה- ראיתיהן לראשונה.
אַ, בָּ, לֹ, כֵּ, אִ, תִ, וכהנה עוד רבות עד שלא עלה בי למנותן. נחפזתי לאספן, אך מהרה נתבדיתי ונאלם רצוני דום מול עוצמת הווייתן.
שוב כבר לא היו הן חלק ממני- נהפכו, לנגד עיניי הפעורות לרווחה, ליישות חדשה.
רובן ככולן שבו ונספגו באדמה במהירות אימים. מעטות מהן התאדו מעלה.
אך כולן, לתדהמתי המרובה, נהגו כאילו היה זה המעשה שלקיומו ייחלו מאז ומעולם, ואליו השתוקקו. בחינת מתי יבוא לידן ויקיימוהו.
"זהו מקומן הטבעי" קבעתי פסיקתי, והשלכתיה לחלל האויר.
"שוב לא אני, ולא דפנותיי". לחשתי.
ההברות שעוד נותרו בי המשיכו לזרום בדמי לאחר חבישת פצעי, והולידו הברות חדשות, אחרות במקומן.
בת הקול, אם תוהים אתם מה עלה בגורלה- שרדה אף היא את הפצע ההוא שנפער בילדותי.
אין היא תלויה בהברות, זאת למדתי אז. חששתי שהיא תעזבני, כמו ההוא בלי השם, כמו ההברות.
אבל היא הייתה. שונה.
שונה לחלוטין גם מההברות, על אף שהייתה מורכבת מהן. מהן לבדן.
היה בה כוח עז להתקיים מכוחותיה היא. להפרות את עצמה אף לאחר שנפרדו ממנה איבריה, הברותיה.
יכלה היא להמשיך בעניינה, במלאכתה בה היא עוסקת תדיר וללא הפסק כלל.
יכלה להמשיך להדהד.
לא יכול אני לשאת זאת עוד רגע נוסף! ללא אות להסכמתי הולכת היא וכובשת בי חלקים, משרישה שורשים, מתפשטת.
ואני, רוצה אני לפוגשה.
להעמידה במקומה יהיה אשר יהיה.
תגובות
בכבוד..!
(אני אשתדל לחזור לזה יותר מאוחר בתקוה שיהיה לי קצת יותר זמן, אבל חבר'ה! איפה אתם?? לא רק אני אמורה להגיב כאן תגובה רצינית... יש לגם מקום רציני לתגובות, הערות והארות...קדימה!!)
הריבוע השחור הוא קבר? ארון?
ובת הקול מהי?
לא הבנתי....