לגלעד היקר (2) הבעיה איננה עייפות
הבעיה אמיתית הרבה יותר.
במשך דורות התחנכנו לראות במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו"
ולהעריץ את צה"ל כי "אלפיים שנה יהודי לא החזיק נשק" וכד'.
היום החלום הגדול נשבר ומתנפץ לנו בפנים בקול רעש גדול מפחיד ומשתק.
זו לא "ראשית צמיחת"?עבדנו עבודה זרה כל השנים האלה??
או בסגנון אחר:"למרוד נגד המדינה זו כפיות טובה".
בימים האחרונים הצלחתי להגיע לאיזושהי נוסחה שעבורי מיישבת את הסתירות הנוראות הללו.
בתגובה למאמר של מרזל הגיב איזשהו אחד
בסגנון "יאללה ,מי צריך אותך בכלל?"
ואז עלה בדעתי המשל הבא:
"אתה ממש מציק לי,מי צריך אותך בכלל?"
אמרה קליפת הביצה לאפרוח.
"תודה שאמרת את זה,עכשיו אני יודע שהגיע הזמן"
אמר האפרוח,שבר את הביצה ויצא לעולם.
ואסביר:
כשהתייחסנו למדינה כ"אתחלתא דגאולה"
חשבנו לתומנו שזה בסגנון "תינוק שעדיין לא התבגר"
ובעתיד הוא יראה יותר הולם את רעיון הגאולה,ומכאן צמחה שיטת "להשפיע מבפנים".
ממה שאני מבינה היום (וזה איפושהו באמצע-בין פייגלין לבינך) והדגמתי זאת במשל הנ"ל-
תפקידה של מדינת ישראל היה לשמש מעין "אינקובטור" שיאפשר את הצמיחה וההתבססות הפיסית של עם ישראל בארצו כאשר הוא היה עדין,שביר ופגיע ולא יכל להסתדר בכוחות עצמו-כמו הגוזל הקטן בתוך הביצה.ובזה היא היוותה את ה"אתחתלתא דגאולה".
וכמו במשל ביצה -כאשר מגיע זמנו של האפרוח לצאת לאויר העולם-מתחיל להיות לו צפוף ולא נעים בתוך החממה שעד היום הגנה עליו.
ואם,למרות זאת,הוא יחשוב שהביצה כל כך עזרה לו ושמרה עליו עד היום.ולכן -זו תהיה "כפיות טובה "מצדו לפגוע בה ויעדיף להשאר בתוכה למרות הקשיים-כולנו יודעים מה סופו (כמו תינוק שלא ירצה לצאת מבטן אימו אחרי עשרה חודשים).
ןלכן,אין ברירה,ועם כל הכרת הטובה והתודה לקליפה שהגנה כאשר היה צורך בהגנתה,חייבים לשבור את הקליפה כדי להמשיך לצמוח. כי אם לא עושים זאת-האפשרות השניה היא חידלון ומוות.
עכשיו נשארה רק השאלה-איך יידע האפרוח מתי הגיע הזמן ולא ייצא מוקדם מדי?
והתשובה פשוטה-כשהקליפה לא מגנה אלא ההיפך....
וזה ,לעניות דעתי,כנראה פשט הפסוק "וכאשר יענו אותו ,כן ירבה וכן יפרוץ".
תגובות
בס"ד
הנה הקישורים:
המאמר של מרזל
המאמר של פייגלין
אין משכנתאות בישובים עכשיו??
עכשיו אני יודעת בגדול שהם יגדלו ויתפתחו יותר..
ותזכרו מה שאמרתי..
כן- ככה זה תמיד..