ליפול

ליפול. להתפרק. לזרוק את הכל ולקרוס.

לקרוס לרצפה ולתת לדמעות לזרום.

שיציפו את החדר. שיציפו את כל העולם.

שיהרסו, שישברו. שיטביעו את כולם.

ואז, כשכולם מצפים שתקום ותחייך,

כי הרי כשנופלים צריך לקום,

אז לקום. לתת מבט אחרון, ולברוח.

לרוץ נגד הרוח, נגד הזרם, נגד כולם.

לעזאזל עם התדמית. לעזאזל עם הרושם.

עם מה שהם חושבים, עם מה שצריך לעשות.

מה שצריך, ונכון, ומקובל לעשות.

לעזאזל עם כל החיוכים היפים שהופכים לגב מופנה.

לעזאזל עם הכל. לברוח מפה, ומצידך שימותו העולם ואשתו.

וכאשר אתה רץ, פתאום, אתה קולט דמות באופק.

אדם, יושב תחת שיח קוצני ומחפש צל.

הוא עבר את אותו המסע שאתה עובר. 

והוא מלא שריטות, אבק ודמעות.

ואתה מרים ידיך מול עיניך, ונוכח לדעת שמצבך לא טוב יותר.

ומצידך, לרוץ גם על פניו. לבעוט אליו קצת חול אפילו,

כי כולם אשמים. כולם בגדו, כולם אכזבו, כולם אשמים.

גם הוא. אבל זה לא מה שאתה עושה. אתה מתקרב אליו,

מנער אותו קלות ומושיט לו יד.

מבטיכם מתלכדים. שני מבטים ששונאים את העולם,

ובכו את כל הדמעות שבעולם. כעת, נותר רק לשניכם

לשקוע בביצה של דיכאון. כי שום דבר לא שווה כלום.

ואתם יושבים על החול, שפתאום לא רותח ומעצבן.

הוא רך. והשמש כבר לא קופחת וכועסת- היא מחייכת.

הבגדים כבר לא מגרדים, והשיח הקוצני נותן הרבה יותר צל.

בלי כל סיבה מוגדרת- השמיים בהירים יותר.