יצירות של ונדליסטית

דמעה מעופרת מתגלגת במעלה הלחי אל עין מזכוכית. נבלעת פנימה.
מילה טובה, מילה חדה, מילה שותקת, מילים ועוד מילים ששלחה אל האויר, נספגות אל תוך עורה. נמשכות אליה כמגנט מכל הכיוונים. רגעים מן העבר עפים ברוח העזה המכה בפנים. חוזרות. רוחות של מזרח ומערב מתאחדות לכיוון אחד, משותף- הלאה. ורק היא נשאבת אחורה. כבקשתה.
קומתה קטֵנה, עורה מלבין, צלקות נעלמות. מסקנות, רגשות, שאלות ותשובות, מתנדפות מתוכה על

"שלום, מדברת נעה ממשרדי ערוץ עשר, אפשר בבקשה לדבר עם מר פרקש?"
"חיים לא נמצא כרגע..." ענתה אדווה בתמיהה. מה כבר רוצים האנשים האלה מבעלה? "ל... למסור לו משהו?"
"מסרי לו בבקשה אנו מעוניינים לראיין אותו, במסגרת שישים למדינה, אודות סרטו "לאבד את הזמן". האם מר פרקש יהיה בבית מחר בשעה תשע?"
"אה.. כן, אבל-"
"מצויין, אנחנו נשלח אליכם צוות. תודה."
הקו נדם. אדווה הניחה את השפופרת.
***
"אבל

בס"ד, יום רביעי, כ"ב בטבת.
דפי.
זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. יש עוד שניים או שלוש מכתבים, טיוטות בעצם, שלא שלחתי לך. הם מוחבאים בין המזרון לסדין. הם מקושקשים על דפים עם משבצות, קצת מקומטים, קצת קרועים. בפינות. אני לא מראה אותם לאף אחד, אל תדאגי.
בכל מקרה, זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת.

עברו כבר שלושה שבועות. לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך, לא הערתי אותך בשפריצים של

תמונה שניה בסדרה.

היא פסעה בין הדיונות, לבדה, החול שורף את כפות רגליה. התכופפה לאסוף עוד חלק, ממנה. עוד טעות, עוד שגיאה, עוד החלטה לא נכונה. עוד שבר מלב או נשמה של מישהו אחר ששברה מבלי משים. עוד שארית מאהבה או ביטחון של מישהו אחר שרמסה בהיסח הדעת. עוד שארית קטנה של אהבה שלה, לעצמה.

שברי חייה פזורים היו על החוף, מסתתרים בין האבנים והחולות, כמבקשים להקשות עליה למצאם ולתקן את המצב. כלוחשים בתוכחה רועמת "הרסת,

זו תמונה שלא אני צילמתי. אחותי צילמה אותה, ואין לה ראש לפתוח חממה וכל זה, אבל היא עדיין רצתה פידבקים, אז כל ההארות שלכם זורמות ישירות אליה.
הסיפור מאחורי התמונה הוא כזה: אחותי הייתה בפולין השנה, והתמונה צולמה במיידאנק. הבניין ברקע זה המשרפות.
איך במקום כל-כך מכוער יש שקיעה כל-כל יפה?

השעות חלפו, פטר והנסיכה ישבו גב אל גב, וחשבו. שתקו. פטר חש שמשהו לא בסדר, לא תקין, לא נכון. מה מציק לו? הנסיכה... הנסיכה... זהו זה! הנסיכה. היא צריכה שם.
"תגידי... אני אמרתי לך את שמי. לך יש שם? את זוכרת את שמך...?" פטר התחרט מיד. פני הנסיכה התעוותו בכאב. נקודה רגישה.
"אממ.. אז זהו, שאין לי שם. נולדתי בלי שם! נולדתי בלי שם... קוראים לי הנסיכה."
"טוב, עזבי שטויות, אנחנו נמצא לך שם. הנסיכה

הכותל. אזוב ועצבת, עופרת ודם.
אבל בשבילי- הוא מקבץ עצום של אלפי פתקים.
הפתק של החייל ההוא, שצעק הר הבית בידינו, בוודאי כאן איפשהו.
פתק בכתב יד מחובר של תיירת אמריקאית.
ועל מכתביה צבעונית, בקשתה של ילדה קטנה משדרות.
מאחורי חשבונית של אגד, נער ביקש להצליח בטסט.
פתק קטן ספוג דמעות- תפילת אם על בנה שבצבא.
פתק של פוליטיקאי מכובד המתפלל להצלחתו בבחירות.
דף נייר מקופל בקפידה

עם ישראל.
גלות. וכאב. ושכול. ומלחמה, ורעב, ושנאה, ודמעות, ומוות, וסבל ויסורים.
ים ישראל...
אבל עם ישראל לא נשבר. עם ישראל ממשיך.
עם ישארל עובר את הכל, רצוץ ושבור, אבל עם גב זקוף. ראש מורם.
ניצוץ בעיניים שבכו כל-כך הרבה דמעות, וחיוך רפה על שפתיים שלחשו כל-כך הרבה תפילות.
עם ישראל מביט לכולם ישר בעיניים ולוחש: לא ניצחתם. לא ניצחתם, אנחנו עדיין כאן. ולהחישב הולכת וגוברת והופכת

רעש מוזר בחוץ. מי זה יכול להיות? בוודאי שוב אחד הצבאים הסתבך בשיחי הבוגנביליה. הם תמיד היום בעייתיים. התושבים אולי לא יודעת זאת, אבל רבות מאוד הפעמים, בהן היא מסתכלת מבעד לחלון אל הגינה, והעיירה.
היא ראתה את החיים הכפריים מבחוץ, ולא ידעה אם לגחך או לקנא. כל היום הם עומדים ומשוחחים, או סוחבים רהיטים, או מנהיגים עדרי צאן. מעוררי רחמים.
ומצד שני.. השותפות לצרה.. השותפות לרגעים היפים.. הביחד.
"מה

בעיירה רחוקה, בין שדות וכרמים, שוכן ארמון קסום. גינת הענק המקיפה אותו היא לא פחות מפלא. אגמים ונהרות, עצים יפיפיים,פרחים מיוחדים במינם, ברבורים, צבאים, וציפורים הופכים את הגינה לתמונות נוף פסטורלית. הנחת והשלווה שוררים בכל מקום.

ובארמון, אלפי חדרים. מלאים בכל תענוגות ופאר. דממה מוחלטת בארמון. רק נפש אחת מתגוררת בו. נסיכה ענוגה ויפיפייה. לנסיכה אין הורים. אין לה חברים. מאז ומעולם הייתה בת

ליפול. להתפרק. לזרוק את הכל ולקרוס.
לקרוס לרצפה ולתת לדמעות לזרום.
שיציפו את החדר. שיציפו את כל העולם.
שיהרסו, שישברו. שיטביעו את כולם.

ואז, כשכולם מצפים שתקום ותחייך,
כי הרי כשנופלים צריך לקום,
אז לקום. לתת מבט אחרון, ולברוח.
לרוץ נגד הרוח, נגד הזרם, נגד כולם.

לעזאזל עם התדמית. לעזאזל עם הרושם.
עם מה שהם חושבים, עם מה שצריך לעשות.
מה שצריך,

תם טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה.
לשירת אני מאמין והתקוה הקהל מתבקש לעמוד.
נעמדת. שפתייך נעות לפי המילים. בשקט מתבודדת עם בוראך. עטופה בועת משי המבדילה אותך מכל אותן נערות חסרות רגישות וסבלנות שעומדות סביבה.
מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח.
נפשך היהודית הומיה.
תפילה עולה מעומק ליבך, מציפה את כולך. לבד, בשקט, עם עצמך ועם אלוקייך.
מתחברת אל העבר שלך, מוחה את זכר הרשעים ההם, פונה

"ריצ'!" שמעתי את קולו של תומאס מלווה בצרור של לחיצות מהירות על הפעמון האישי שלו. חמישה, עשרה, שבעה עשר צלצולים מהירים ולחוצים. זה אומר שהמצב באמת גרוע. מיהרתי לחדרו ומצאתי אותו שוכב במיטתו הרחבה, קבור בתוך שמיכת פוך לבנה ומלכותית, עיניו טרוטות וידיו שמוטות בשני צידי המיטה. הוא לא ישן אתמול בלילה, הסקתי מנסיון. אני לצידו מאז יום ההולדת הראשון שלו, ושפת הגוף שלו לא השתנה כלל. עצמתי עיניים, ביצעתי כמה

אמרו לי שכדאי לי לנסות. שזה משחרר את הנפש ופותח את כל החסימות.
חשבתי שאלו שטויות. הרי ממתי להמנע מדבר מה עשוי לגרום לשינוי כלשהו?
אבל אחרי שעה של שתיקה, אתה פשוט מרגיש את זה.
בתום הזמן שקבעת לעצמך, בניגוד למה שציפית, המילים לא נורות מהפה. אתה לא ממש מרגיש צורך לדבר.

המילים שבכל זאת מחליקות בעדינות משפתייך, פחות צעקניות ויותר אתה. החיוך פחות מאולץ ויותר אמיתי. מרחף. העיניים רואות

תמונה ראשונה בסדרה ששמה "אויר הרים" צלול כיין...

- יש לך שם מצחיק, את יודעת?
- לא נכון, הוא בכלל לא מצחיק. קוראים לי ככה, כי אמא שלי אוהבת ים, וימית זה כמו ים.
- אה. גם אני אוהב ים. היי, זה מדגדג אותך כשעושים לך ככה?
- די,די, זה מדגדג.. איתמר, זה מדגדג לי! תפסיק...
- טוב. היי, ימית, כשנהיה גדולים, נתחתן?
- אהה... אני חושבת שכן. כן. כשנהיה גדולים, נתחתן.
_ _ _

הבתים הקטנים חלפו על פניו במהירות בשעה שצעד לכיוון הסניף.

ריבונו של עולם. אני נופלת.
זהו זה. גמרתי להתכחש, גמרתי לשקר את עצמי, להעמיד פנים. אני רואה בבירור שאני נופלת, ואני מבקשת שתעזור לי.
אני תלויה כאן בקצה צוק, ריבונו של עולם. ידי האחת כבר התייאשה. נפלה, מדלדלת תחתיי. מחזיקה את שק התאוות והחטאים, שרק מכבידים עליי, גוררים אותי כלפי מטה. וקשה לי לעזוב אותם כדי לשחרר את ידי. וידי האחרת, שעוד מאמינה, אוחזת בצוק, אך גם היא מתעייפת. אחיזתי נחלשת. אני

היא צעדה באיטיות לעבר המרפאה.
המורה שלחה אותה להבדק באופן מיידי
כי הייתה קצת לא מאופסת כמה ימים.
והמורה בטוחה שמשהו ממש רציני קרה.
לא ייתכן שהיא חושבת שחליתי במחלה ההיא.
כי סרטן היא מחלה של אנשים אחרים.

היא צעדה באיטיות לעבר ביתה.
לא יאומן. לא הגיוני. לא ייתכן.
הרופא לא יודע מה הוא מקשקש.
אני בסך הכל קצת עייפה.
לא גידול ולא בשום מקום בגוף.
לא יכול

היא צעדה בהיסוס אל תוך הגינה. 'לא יאומן... בסה"כ שחררתי את המנעול בחנות הדיסקים! אפשר לחשוב. אפילו לא הספקתי לקחת משהו לפני שהשוטר המעפן הזה בא ועצר אותי. ועוד איזו עבודת שירות דפוקה! לעזור לאיזו סבתא להתארגן בבית שלה. אוףףףף...'
היא דפקה בדלת, שנפתחה מיד. אישה רזה מכוסה קמטים פתחה את הדלת בחצי חיוך, מלא שיניים להפתעתה של שרית. 'אוחח.. איזה בנאדם דורש כאפה! על מי נפלתי... עוד רגע היא מתפגרת

אמרו לה שהדמעות מתחילות היכן שנגמרות המילים.
אבל היא יודעת מתי הדמעות מתחילות.

הדמעות מתחילות כשהכל נגמר.
כשנותרות רק הצלקות.
כשהלב בוער, והפצעים כל-כך כואבים,
עד שאתה חייב לצנן אותם,
אפילו בדמעות המלוחות,
שרק יחדרו ויצרבו ויחמירו את המצב.

כשנותרים הצלילים האחרונים, תלויים באויר,
כאות וזיכרון למה שהיה וחלף.
כשהכל שקט לחלוטין, והאויר קפוא
ואתה

היא קמה, התמתחה, והעיפה מבט בשעון שעמד על השידה ליד מיטתה. 7:20. שוב היא קמה מוקדם. נו טוב.. במה תעביר היום את הזמן? איך תשרוף אותו? הרי לצאת החוצה היא אינה יכולה. לכך התרגלה כבר.
היא סרקה את שערה המבולגן, וזרקה על עצמה חולצה ומכנסי שרוואל. כבר מזמן שאינה מעוניינת במראה החיצוני. פעם עוד חשבה שעליה להסתובב כל היום בשמלה ובמצנפת הילדותית, כדי שהתושבים לא יאבדו אמון באשליה. עד מהרה הבינה, שאף אחד

צולם בחוות נעמ"א, הזכיר לי את הזריחה של מלך האריות...

תמונה שלישית ואחרונה בסדרה.

ברגישות ובנחישות הוצאת אותי מהבית שלי.
נעצת בי מבט קשה, ושאלת- ברצון או בכוח?
שאלת אותי איך אני רוצה לעזוב בפתאומיות את הבית בו גדלתי. בו חוויתי. ברצון או בכוח.
משלא עניתי, אחזת בחזקה בידי, קראת לחברים שלך, וכולכם, בכוחות משותפים, ברגישות ובנחישות- גררתם אותי החוצה. נשאתם אותי בגאון.
כל הכבוד. הצלחת להוציא אותי מהבית שלי. מילאת פקודה בהצלחה.
המשימה הושלמה. טפיחה על השכם.

ברגישות

היא תמיד אהבה לכתוב. בלילה. לבד.
או לחילופין באמצע היום, כשאף אחד לא נמצא,
היא מפנה את עיניה אל השמש, מחכה שבאמת יצרבו לה העיניים,
ואז מרימה את העט, וכותבת.
שירים, או סיפורים ,או שינויים לספרים שקראה, או תוספות עליהם, או סיטואציות שחלמה עליהם בלילה הקודם.
היא שילבה מושגים כמו "הילדים של השכונה", ו"החברים מהבניין השני" , כאילו כדי לפצות על כך שבשכונה שבה גרה, אין כלל ילדים. רק מיכלי

המיתר נקרע ממקומו בקול קפיץ מהדהד.
תתמודדי. את סתם מיתר קרוע. את לא שייכת לשם. עם כולם.
כמה אופייני. שהמיתר של הגיטרה ייקרע בדיוק עכשיו.
באמצע החזרות לקטע שבגללו כולם שונאים אותך עכשיו.
באמצע המחשבות אם זה בכלל שווה את הסבל.
באמצע ההשוואה שערכת בראשך, בינך לבין... מיתר קרוע.

את בכלל לא שייכת שם.
כי הרי זה שאת חצי מוכשרת זה לא אומר שאת...
איך היא הגדירה את זה? זה

אני מביטה בלהבה הקטנה המרצדת. נר נשמה. להבה של אלפי נשמות. אלפי זוגות עיניים. שחורות וכחולות וירוקות וחומות. ואני עוצמת חזק את העיניים, כי הכאב הזה גדול עליי.וכשאני פותחת את עיניי בזהירות, אני רואה לפתע רק זוג עיניים אחד. עיניים גדולות ונוצצות, של החייל הכי חבר'מן בפלוגה.בטח קראו לו נעם.בטח היו לו הורים מאושרים, ואחים מאושרים ומשפחה מאושרת. שכנים מאושרים. חברים מאושרים. אבל נעם נלקח ואיתו התפוגגו הטוב

"מה שמך נער? אגיד לך מה שתרצה לאחר שתענה על שאלותיי. מה שמך?" קולה של הבחורה נעשה מרגיע ומלטף. פטר נכנס למין טראנס מוזר. הוא נרגע קצת והחליט להשתעשע איתה. "אני? אני קוראים לי ילד הרוח." אמר בחיוך חודר. הנסיכה נראתה המומה. "מ.. מה? איך אמרת שקוראים לך?" הוא לא ידע למה בדיחה שלו הבהילה אותה כל-כך, אך כעת תורו לענות תשובות. זמן השאלות יגיע.
"עזבי.. בדיחה פרטית ישנה.. שמי פטר," הוא אמר וכרע ברך בדרמטיות

כשאמרו לו שהוא יוצא עם בובת חרסינה,
אפשר לומר שהוא שש לאתגר.
ידע שהוא יצליח היכן שכולם נכשלו.
היא הייתה אטומה לחלוטין, כיאה לבובות מהסוג הזה.
הוא מצא את דרכו אל ליבה דרך עיניה.
הזרים דרכן מילים של חום והזדהות.
היא הרי לא נולדה בובת חרסינה,
משמעות הדבר שאפשר להחזיר אותה למיטבה.
הוא ניסה והתאמץ והזיע, ואף הניב מעט פירות.
הציפוי הקשיח החל להתמוסס.
התקדמות כמעט

לפנות אליו.
היחיד.
היחיד שאני יכולה באמת באמת לפנות אליו.
יותר מכל החברות, המשפחה, יותר משאני יכולה לפנות לעצמי.
והוא תמיד מקשיב. ומחכה. תמיד יש לו זמן בשבילי.
לא צריך לחכות באיזה תור, גם לא צריך להעמיד פנים
שזה בעצם לא חשוב לי כלכך, כאילו כדי לא להראות נואשת.
לא צריך לדפוק פוזות, לא צריך לשחק אותה. בלי מסכות,
בלי שקרים, בלי פאדיחות או אי נעימויות.
ולפנות אליו- זה