דפי

בס"ד, יום רביעי, כ"ב בטבת.

דפי.

זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. יש עוד שניים או שלוש מכתבים, טיוטות בעצם, שלא שלחתי לך. הם מוחבאים בין המזרון לסדין. הם מקושקשים על דפים עם משבצות, קצת מקומטים, קצת קרועים. בפינות. אני לא מראה אותם לאף אחד, אל תדאגי.

בכל מקרה, זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת.

עברו כבר שלושה שבועות. לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך, לא הערתי אותך בשפריצים של מים קפואים. לא דיברתי איתך על בנים, לא סיפרתי לך סודות, לא יעצתי לך איזה בגד ללבוש.

 בקיצור, שלושה שבועות מאז שעזבת. לקחת את המזוודה הקטנה הירוקה, פלאפון, כסף, והלכת.

אמא כבר אמרה לי שמונים פעם שזה בודאי שלא באשמתי, אבל אני חייבת להבין באשמת מה. בגלל מה. למה?

אני כל היום חושבת על מה שקרה לפני שברחת, אולי אני אצליח להבין מה קרה, למרות שאני סתם ילדה, רק בת אחת עשרה, ואני פשוט לא מבינה.

הכל התחיל כשהחבר הזה שלך הגיע. יונתן. אולי זה באשמתו. אף פעם לא אהבתי אותו. הפנים הכהות שלו, עם השיער השחור, העיניים הקטנות. הוא כל כך נראה שונה ממך, כשעמד לידך- ליד הפנים הבהירות שלך, השיער הארוך בצבע דבש, השיניים הישרות שתמיד קינאתי בך בגללן.

שנאתי איך שהוא אמר את השם שלו. יונתן. כמו של שלוכים. הרבה יותר יפה יונתן. במלרע, נראה לי.

אפשר להגיד לך משהו בכנות, שמאז שהכרתי את יונתן אני מתאפקת לא להגיד? אני מקווה שלא תכעסי, אבל את האמת- אני שנאתי אותו. סיפרתי עליו לחברות שלי, כל הכיתה שלי ידעה שלאחות של יפעת יש חבר מגעיל ורשע. כשישנתי אצל יעל, היינו ממציאות עליו כל מיני דברים. וכל דבר רע שהיינו שומעות, מיד היינו אומרות "הלוואי שזה יקרה ליונתן", וצוחקות. אני מקווה שאת מבינה שלא רציתי לצחוק עלייך, רק עליו. תמיד שנאתי אותו, ואני תמיד אשנא. גם עמיחי שונא אותו, דרך אגב. [דרך הבטן, זוכרת?]

תמיד בגללו לא היית בבית. בגללו כמעט ולא ראיתי אותך אף פעם... וגם הוא היה סתם רשע.

אני אפילו חושבת שההורים שנאו אותו. הם היו קוראים לו "המרוקאי הזה" כשלא היית... המרוקאי הזה, אבא היה אומר, הוא השפעה רעה על דפנה שלנו. הוא וכל המשפחה הבורה שלו. מה זה בורה? מה הקשר בין זה ללהיות מרוקאי? מרוקאי זה אנשים חומים, אבל לא כושים, נכון?

בהתחלה הוא היה בא ממש קצת, ואז לסעודת שבת פעם בחודשיים בערך, ואז היינו רואים אותו גם באמצע השבוע, ואז הוא התחיל לבוא יותר, ויותר, ויותר. יעל צחקה עליי שבסוף תתחתנו. כמעט חנקתי אותה מרוב כעס.

בקיצור, ככול שהוא בא יותר, את ואבא רבתם יותר, וההורים דיברו יותר בפרטיות. כאילו, יותר דיברו ויותר בפרטיות. התחילו לשלוח אותי למחשב, ולא עשו לי את זה מאז כיתה ב'.

ואותך? אותך בקושי ראו בבית. אפילו ביום הולדת של גליה לא היית, ולא במסיבה שעשינו לעמיחי לכבוד זה שעשו לו גשר. אכלנו המון דברים רכים, כמו ג'לי, וגלידה, ועוגת גבינה. אנחנו אכלנו את הביסקוויטים שלו. היה ממש כיף.

היית יוצאת בבוקר לבית הספר, וחוזרת מאוחר בלילה, לא יודעת מאיפה בכלל.הרבה פעמים ניסיתי להישאר ערהעד שתחזרי, ולא הצלחתי. אמא הייתה מגרשת אותי למיטה, ודי כועסת כשהייתי נשארת ערה גם במיטה. היא צעקה עליי שמתי שתזכרי לחזור, בטח תרצי רק לישון, לאכול, או לדבר בטלפון.

הכל התחיל להתבלגן לי. האוירה בבית  התחילה להיות יותר לחוצה, איכשהו כולם שכחו שעוד תשעה חודשים יש לי בת מצווה. ואחרי תקופה ארוכה שיונתן תמיד היה אצלנו, פתאום הוא אף פעם לא בא.

אבא התחיל לצעוק יותר. תמיד הייתי גאה שרק אבא שלי, מכל החברות, כמעט ואף פעם לא צועק. אבל בשבוע לפני שברחת, הוא לא דיבר, רק צעק. כל שיחה רגילה איתו הפכה למפחידה ורועשת.

בכל אופן, אני מתגעגעת אלייך. ורוצה שתחזרי, וגם כועסת. כי למרות שאני אוהבת אותך, כל מה שקרה הוא קצת באשמתך.

אני עייפה, וכבר מאוחר. אני כמעט מתייאשת מזה שתחזרי. מחר בלילה אני כבר לא אחכה. לא בסלון, ולא במיטה, ולא בלב.

יפעת.

בס"ד, יום חמישי, כ"ג בטבת.

דפי- אמא אמרה שאי אפשר בכלל לשלוח לך את המכתב. אז אני אכניס אותו ביחד עם כל השאר, בין המזרון לסדין. שייקרע, לא אכפת לי.