ילד הרוח והנסיכה- ב #

היא קמה, התמתחה, והעיפה מבט בשעון שעמד על השידה ליד מיטתה. 7:20. שוב היא קמה מוקדם. נו טוב.. במה תעביר היום את הזמן? איך תשרוף אותו? הרי לצאת החוצה היא אינה יכולה. לכך התרגלה כבר.

היא סרקה את שערה המבולגן, וזרקה על עצמה חולצה ומכנסי שרוואל. כבר מזמן שאינה מעוניינת במראה החיצוני. פעם עוד חשבה שעליה להסתובב כל היום בשמלה ובמצנפת הילדותית, כדי שהתושבים לא יאבדו אמון באשליה. עד מהרה הבינה, שאף אחד לא רואה. שלאף אחד לא אכפת. היא תישאר לנצח הנסיכה המזמרת האלמונית.

היא החליטה שעד ארוחת הבוקר היא תערוך סיור בארמונה. אולי תגלה איזה פתח סתרים, דלת חדשה, משהו שיפיג  את השיעמום. היא חלפה בחוסר חשק על פני המטבח, שתמיד מעצמו מניח את ארוחת הבוקר על השולחן ב-8 בדיוק. לא. גם היום היא לא תעצור ותשאל את עצמה איך. היא ברחה מהעובדה שהיא בעצם לא מבינה את סוד המטבח. או סודות רבים אחרים על החדרים השונים. היא הרי גרה בארמון הקסום, היא מבינה את מה שעשרות תושבים מבוגרים ומשכילים לא מבינים. כמה פתטיים הם בעיניה, כאשר הם מתקבצים אל הארמון כאשר היא רק פולטת צליל או שניים. היא לא יכלה להרשות למשהו להיות נשגב מבינתה. היא חייבת להבין הכל. ואם לא- היא פשוט תגדיר את זה כקסם, כישוף בלתי אפשרי ותמשיך הלאה.  היא השאירה את סוד המטבח מחוץ לתחום. התעלמה ממנו לחלוטין. היא הרי מבינה הכל.

הדקות נקפו באיטיות מוגזמת, והיא השתדלה לא להתעצבן. אם תתעצבן, היא הרי תשחק ישירות לידי מי שמעכב בכוח את מחוגי השעון העולמי. גם חולשה אסור לה להראות. חוסר אונים. גם כאשר היא לבדה לבדה, אסור לה להיות מושפלת וחסרת אונים. תמיד מבינה, תמיד בשליטה, תמיד באיפוק.

***

"עוד טיפה.. ממש עוד מעט אני שם.אני הרי בן 18. קטן עלי.." פטר הרהר כשניסה בכל כוחו לטפס מעל השער, כאשר כל ניסיונות פריצת המנעול לא עלו בידו.. מנעול בעל עשרות מנגנונים היה על השער. זיהוי כף יד, זיהוי עין,זיהוי לשון, זיהוי קול,זיהוי כתב יד, ועוד הרבה סיסמאות וחורי מפתח משונים.

פטר הגיע ממש עד סוף הטיפוס הבלתי נסבל, והביט מעל השער אל הצד השני. אם אני רוצה, הרהר פטר, אני יכול ברגע זה ליפול אל הצד השני ואני בפנים. הדרך לארמון סלולה לפניי. הרי אחרי השער הגדול הכל סלול ויפייפה. כיאה לארמון נסיכה. אז מה בכלל ההתלבטות?? בוודאי שאני רוצה להכנס.. נכון..?

הוא קבע לעצמו סימן. אם לא יברח מהגינה כמו קודמיו, בגלל איזה פחד לא מוסבר- הרי שהוא אמור וצריך להכנס. ואכן, פטר הלך והלך... והמשיך ללכת בצעדים גאים, וכלום לא קורה.. הפרחים מחייכים אליו, הצבאים מקפצים סביבו בשמחה, כמובילים אותו לפתח הארמון. כלוחשים לו "אל דאגה. אנו, בני הבית, שומרים עלייך.."

זהו. הוא הגיע. הוא כאן. הוא נמצא מול הדלת שתפתור את החידה עליה גדל. הרגע אליו בנה כל חייו. הרגע אליו התפתח כל חייו. הוא יכול עכשיו ללחוץ על הידית. הוא יכול גם להסתובב לאחור. מה לעשות מה לעשות... אם הוא עושה את זה- הוא ממצה במו ידיו כל משמעות בחייו. הוא גומר את העניין שלו בחיים. אבל הוא מוכרח. הוא החליט.

אם ילדי רוח נמצאים בעולם הזה בשביל משהו מסויים- זה כדי שיהיו לכל הפחות נאמנים לעצמם. והוא ילד רוח. גאה. נאמן לעצמו ב-100 אחוז.

הוא שלח יד רועדת. יד שעוד רגע נוטלת חיים משל עצמה ובורחת איתו או בלעדיו. אבל הוא מאלץ את היד לחזור לשליטתו. והיד מצייתת.  ולוחצת על הידית. למרות שהיא יודעת שזו טעות. היא יודעת שהוא עלול לשנוא אותה, את היד, בעוד מספר שעות.

***