סינדרלה

"ריצ'!" שמעתי את קולו של תומאס מלווה בצרור של לחיצות מהירות על הפעמון האישי שלו. חמישה, עשרה, שבעה עשר צלצולים מהירים ולחוצים. זה אומר שהמצב באמת גרוע. מיהרתי לחדרו ומצאתי אותו שוכב במיטתו הרחבה, קבור בתוך שמיכת פוך לבנה ומלכותית, עיניו טרוטות וידיו שמוטות בשני צידי המיטה. הוא לא ישן אתמול בלילה, הסקתי מנסיון. אני לצידו מאז יום ההולדת הראשון שלו, ושפת הגוף שלו לא השתנה כלל. עצמתי עיניים, ביצעתי כמה נשימות יוגה ופסעתי  בחיוך לעברו.
"הוד מעלתו, מה שלומך הבוקר? אתה לא נראה במיטבך, לשלוח הוראה לחלוט לך תה? האם יש צורך להזמין את הרופא המלכותי?"

הוא נהם בעייפות ורפרף בעפעפיו הכמעט סגורים ממילא. "ריצ'רד, כבר ביקשתי ממך עשרות פעמים לקרוא לי תומאס. אבל, ריצ', הוא הגזים הפעם. יש דברים שפשוט לא מציבים עליהם אולטימטום, אתה מבין? הוא מנסה לזרז תהליך טבעי. תוך שבוע ימים למצוא את העלמה העתידה למלוך לצידי עד סוף ימיי?! דברים כאלה קורים מעליהם. אפילו מלכהּ של הולנד, עם כל סמכותו, לא יכול לדרוש מדבר טבעי ורוחני להתרחש מתי שנוח לו. האם אני האחרון שנותר בממלכה הזו שעדיין מאמין בנישואין מתוך אהבה? אז כתוב בספרי המלוכה שעל הנסיך לשאת אישה עד גיל 24, אחרת ישיאו אותו בשידוך, אז מה? למי יש שליטה בעניינים כאלה, אם לא למלך? הוא מתחבא מאחורי החוקים העתיקים למרות שהוא יודע שיש לו כח לשנותם בכל עת. כשאני אמלוך, כל המסורות המיושנות האלה ייגנזו. הנסיך יכול לשאת אישה בכל גיל שיחפוץ." הוא שפשף את עיניו בכפות ידיו ומשך אותן לאורך פניו, מה שגרם לפניו להראות זקנות בכמה עשרות שנים. "ואתה יודע מה עוד אשנה? את הבגדים שצריך ללבוש. מה פשר המכנסיים הצמודים האלה? וכותנות לילה?! אנחנו כבר לא במאה העשירית, אתה יודע. התקדמנו מעט. והנעליים השטותיות האלה, ומי בכלל צריך את הארמון הענק הזה, כל-כך הרבה חדרים ריקים בו, ומי קבע ש-"

עוד סממן מוכר. לילה ללא שינה גורם אוטומטית למבול של דיבורים מהירים וחסרי קשר. ואולם עם השנים למדתי להבחין, שדווקא בשעה שהוא עייף, פניו ודעותיו האמיתיות והכנות מתגלות. בשעת עייפות הוא לא מעביר את מילותיו ודעותיו דרך המסנן של "מה ראוי ומקובל לנסיך לומר". אתה לומד הרבה מהתבוננות קרובה באדם במשך מעל שני עשורים. קטעתי אותו בטרם יפלוט משהו שעלול לסבך אותו עם אביו. "תומאס, יקירי, חזור לישון. אני אעשה כמיטב יכולתי. אתה יודע שאני לצידך ותמיד לשרותך," וכמעט תמיד משתדל להסכים איתך, הוספתי בלב, "ותרגיש חופשי לצלצל במידה ותצטרך אותי." הסתובבתי ויצאתי מהחדר, סוגר אחרי בעדינות את דלתות העץ הכבדות.

תרגיש חופשי. תראו לי עוד נסיך אחד בעולם שהמשרת האישי שלו אומר לו דבר כזה. כן. המיוחד כאן הוא הנסיך, לא המשרת. כי הנסיך שלי, תומאס, אם לא אומרים לו מאה פעמים ביום שירגיש חופשי ושזה באמת בסדר ובשביל זה אני כאן- הוא פשוט לא יבקש. למרות שנולד לתוך מציאות של מלוכה ותפנוקים ועשרות משרתים סביבו, תומאס מעולם לא הרגיש חשוב יותר מאף אדם אחר. לא ממש השלים עם העובדה שיש לו זכויות שאין לאנשים אחרים. שהוא נבדל מהעם בצורה כזו, שהוא עדיף מהם. מבחינתו, הוא שונה מפשוטי העם בצורה נקודתית- יש לו יותר כסף, הוא הבן של מקבלי ההחלטות, ואותו מאלצים להנשא תוך זמן קצוב. זה הכל. ומדוע שהוא יטריח אדם השווה לו וידרוש ממנו לשרת אותו? למען האמת, רוב הפעמים שתומאס הזעיק אותי לחדרו היו כדי שאדבר איתו. אפיג את השיעמום, אתן לו עצה או אשמע את הרגשות והלבטים שלאביו אין זמן לשמוע. ואם אני רוצה שהוא ירגיש חופשי לצלצל, אני מוכרח להגיד לו זאת בפירוש.

שמתי פעמיי לכיוון חדר האוכל שלנו, המשרתים.  בצורה אופיינית, גם לעניין הזה מתנגד תומאס. כולנו בני אדם, נכון? אז מדוע שלא כולנו נאכל יחד, הוא שאל אותי פעם בתמיהה מהולה בכעס. מחדר האוכל עלו קולות ויכוח. המשרתים יודעים שאני מדורג גבוה מהם בסולם, ולעיתים, כשאני נכנס לחדר האוכל, הם פוסקים ממעשיהם. מסופקני אם הם נוהגים כך משום שהם רוכשים לי כבוד. למען האמת, אני כמעט משוכנע שהם מפסיקים לדבר משום שאני חשוד בנאמנות כפולה. שאדליף את דיבוריהם למלך. לחצתי חרש על ידית הדלת ופתחתי אותה אותה לכדי סדק.
"ואני דווקא שמעתי אחרת. אני שמעתי שזו אנסטסיה, ביתו של הדוכס ההוא, בלומפילד."
"אל תדברי שטויות, פמלה, למלך נותרה טיפת בינה בקדקדו, הוא לא יכניס למשפחת המלוכה את הדוכס התחמן הזה. תוך חודש עלול המלך למצוא את עצמו זרוק מחוץ לארמון אם ינהג כך. הוא מכיר את המשפחה הזו. אני אומר לך שזו ביתו של לאורנדו סטגאסי."
"הבלים תדבר. היא נראית כמו קרפדה שעבר עליה מכבש. הנסיך יעדיף למות ולא לשאת אותה לאישה."
"אתם שניכם לא יודעים דבר. העובדה היא שהעסק נסגר ונחתם עם נסיכת הממלכה השכנה למטרות שלום. זו עובדה מוגמרת שידועה לי ממקור מוסמך."
"מה? אבל לנסיך עוד לא מלאו עשרים וארבע. הוא עוד רשאי לשאת איזו עלמה שיחפוץ בה."
"זה בכלל לא מעניין את המלך."
סגרתי את הדלת, נזהר שלא למשוך את תשומת לב המשרתים. הבוקר לא אוכל עימם. ישנם דברים חשובים הרבה יותר על הפרק.
נקשתי קצובות על דלת משרדו של הוד מעלתו, המלך ג'ייקוב. נשמתי עמוקות, ועם השמע האות לאישורו של המלך, פתחתי את הדלת.

"אדוני," נדתי בראשי, "אתה יודע שאיני נוהג להפריע לך אלא אם זה באמת נצרך. והיום אני מרגיש שאני נקרע בין נאמנותי לך לנאמנותי להוד מעלתו, הנסיך תומאס.
"הבן, מלכי. תכנונך התגלה לצוות המשרתים. ידוע לי על ההסכם שנעשה עם מלך הממלכה השכנה. ואני מציע שלפני שנכנס לקרב כוחני, נשב שלושתינו- תומאס, אתה ואני, ונשוחח. נגיע להסכם פשרה.  אני מוכן למצוא שעה ומיקום שיתאים ללוח הזמנים של שניכם. מה דעתך?"
"ריצ'רד. מה שאתה עושה כאן לא מקובל עליי כלל. אתה מתערב בתחום לא לך ומנסה לקבל החלטות במקומי. זה לא יעבור בשתיקה." המלך הרכין לרגע את ראשו, ודפדף ביומן שהיה פתוח לפניו. בדיוק כשעמתי להסתובב ולצאת מהחדר, הוא הזדקף. "בחצות היום בחדר הראשון בכנף המזרחי. תמסור לו שלא יאחר."
יצאתי בחיוך מסופק מהחדר.

בדקה לשעה שתים עשרה התיישבנו תומאס ואנוכי ליד שולחן עמוס כל טוב שארגנתי שעה קודם לכן.  ברור היה לי שאף אחד לא ייגע בשום דבר, אך יש דברים שעושים בשביל האוירה. ארבע דקות מאחור יותר, בליווי חצוצרנים ומתופפים, נכנס המלך לחדר.
"ריצ'רד. תומאס." הוא נד לעברנו והתיישב בכיסא הנותר.
מהמבט על פניהם יכולתי להבין בקלות שאני זה שהולך לנווט את השיחה. "המלך ג'ייקוב, הנסיך תומאס, יש לנו בעיה. אתם מודעים לה היטב. ואתם שניכם לא יוצאים מכאן עד שיש לנו פתרון. אדוני?" פניתי למלך הזועף.
"בספרי הממלכה כתוב בפירוש שעל יורש העצר לשאת אישה עד ליום הולדתו העשרים וארבעה. אילו מסורות עתיקות ומכובדות ואין לשנותן לפי מצב הרוח של בחור עקשן. האם לדעתך, בחור צעיר, לנסיכים לפניך לא היו קשיים?  תן לי לחדש לך משהו- לכולם יש קשיים, ואף אחד לא הולך ומשנה את המסורת שלנו. אתה הולך למצוא את אישתך תוך שבוע מהיום, אחרת תאלץ לנהוג לפי מנהג המסורת- אתה תשא אישה שתיועד לך על ידי ועל ידי אמא שלך. ואנחנו מכירים אותך לא היום ולא מאתמול, אתה יכול לסמוך עלינו שלא נשדך לך מישהי שלא ראויה לך. לכל הרוחות, בן, אתה מעדיף להתחתן עם איזו בחורה יפת תואר שתתאהב בה למשך עשר דקות ומאז והלאה להיות תקוע איתה, או שאימך ואני נמצא לך מישהי שבאמת מתאימה לך?!"

"אתה יכול לחיות במשך שנים עם אדם מסויים ולא לדעת דבר אחד על האופי שלו. על מי שמתאימה לו. במיוחד אם אתה מנהל את כל הממלכה מחדרך הקטן והמרוחק, כמשרתך מגדלים את בנך במקומך! כי הרי הכל אפשר לקנות בכסף, גם חינוך וגם אהבה. אם אתה יכול לשלם למישהו בכדי שיאהב אותי, למה שתטריח את עצמך? אז אל תמציא לי שאתה מכיר אותי יותר טוב ממני. אני לא צריך את עזרתך, אני מסתדר יפה מאוד. עד עכשיו לא התעניינת בי, מה פתאום עכשיו אתה כל-כך לחוץ שאתחתן? כי כך המסורת קובעת! כלומר הסדר הוא קודם כל אתה עצמך, אחר כך המסורת, ואז הכסף שלך ואז הבן שלך. וגם אם נתעלם מכך, מדוע לקחת את היוזמה וגמרת שידוך עם הממלכה השכנה עוד לפני שהגיע הזמן?" ברור היה שהמלך התעלם לגמרי מכל מה שבנו אמר, והתמקד רק בסוף דבריו.
"וכי היית צריך להאמין שתוך שבוע תמצא את אהבתך הנצחית?"
"ואם כן?"
"אם תמצא לך אישה אהובה לפני תום השבוע, אבטל את השידוך."
ג'ייקוב ותומאס בהו זה בזה, מתנשמים. עיניהם ירו ברקים של כעס, ואז בתזמון מדוייק שניהם הסתובבו אליי. ואכן, היה לי פתרון.

"מחר בערב נארגן נשף. נזמין אליו עלמות צעירות מכל הממלכה לפגוש את האוצר הבלום שלנו. מאחר וכל
העלמות של הממלכה יהיו במקום, לתומאס לא תהיה  ברירה- אם קיימת עלמה בשבילו, היא תהיה שם. הנשף ייארך שלושה ימים. אחרי כל ערב נודיע לקבוצה מסויימת של עלמות שהן מוזמנות לעוד ערב. בתום שלושת הימים, תהיה לנו עלמה נבחרת. עוד היום נשלח הודעה ברחבי הממלכה. מוסכם?"
תומאס נשם עמוקות. "כולן יהיו מוזמנות?"
עיניו של ג'ייקוב נדלקו כיאלו נזכר במשהו לפתע. "כולן- כלומר ממשפחות האצולה של הולנד, כמובן. אנו לא  מספחים אל משפחת המלוכה נערות רחוב."
"כולן, כלומר כולן, אבא."
ג'ייקוב צמצם את עיניו. "אין בעיה. כולן. ואם בתום שלושת הימים לא תיתן לי שם, אתה מציית למסורת ומשתדך עם-"
"אל תדאג, אבא. אני אמצא את אהבתי."

חבורת הנשים הצעירות שעיצבו את האולם עשו עבודה נפלאה. אולם הנשפים מעולם לא נראה טוב יותר. הכסאות והשולחנות כוסו בד תכול ורך שנקשר בסרט רחב ושקוף. וילונות תואמים נתלו מעל החלונות, ומן התקרה נתלו מאות נורות קטנטנות ומאירות, בנוסף לנברשות הכבדות שכוסו בצלופן תכול. בכל מקום אליו פנית פוזרו נוצצים קטנים בצורת עוגת יום הולדת כי זה כל מה שנשאר לרוכל. בשעה שש בדיוק נפתחו הדלתות, ועשרות נשים מאופרות, מאושרות ומאופקות פסעו פנימה. דוחפות באלגנטיות, מפילות בחיוך מנומס. כולן מחביאות את תשוקתן הבוערת להתבלט מאחורי האיפור הכבד והשמלות הנפוחות. למרות המאמץ שנעשה כדי ליצור שוויון בין עלמות האצולה והעלמות הפשוטות, ההבדל היה בולט מאוד. העלמות הזקופות, עם הבגדים המחוייטים למידותיהן, עם האיפור המגוון יותר ועם החיוך המנוסה יותר, היו כמובן ממשפחות האצולה ההולנדית. ואלו שהסתכלו לכל עבר בחשש, מעדו על הנעליים שקיבלו בירושה וכל רגע נגעו בשערן, ניכר היה עליהן שזו פעם ראשונה שלהן באירוע כזה. לפי היכרותי עם תומאס, ברור היה לי שהוא יקדיש את רוב זמנו לפשוטות העם. וברור היה לי שזה לא ימצא חן בעיני ג'ייקוב.

במשך שעות כל מה שהתרחש היה תהליך אחד שחזר על עצמו- אחת מנערות האצולה נדחפת לכיוון תומאס, הוא מנער אותה ממנו באלגנטיות וניגש לרקוד עם אחת מפשוטות העם. וחוזר חלילה. שוב ושוב ושוב. ניכר היה שהוא מודאג. שאף אחת מהנוכחות לא התאימה, לדעתו, להגיע גם בערב למחרת. עד שהיא באה.

בשעה 11:39, נפתחה בעדינות הדלת הראשית, הממוקמת במעלה גרם המדרגות. זרוע ארוכה, עטופה בעדינות בכפפה ארוכה ולבנה נכנסה לה בשקט, מובילה אחריה עלמה בלתי מוכרת, מדהימה ביופיה. לא גבוה ולא נמוכה. לא רזה ולא מלאה. לבושה בשמלה בגוון ורוד עתיק, מעוצבת בצורה שלא ראיתי מימיי. לא מנופחת, אך מלאה חיות. השמלה ישבה על העלמה בצורה מדוייקת, אך בלי לתת תחושה שהיא מנסה יותר מידי. לא צמודה ולא רופפת. היא נראתה כאילו נתפרה בידי מלאכים. ופני העלמה?כאילו שורטטו בידי אומן. פנים בהירות, חפות מאיפור. עיניים ירוקות ירוקות-תכולות, שרסיסי זהב שזורים בהן, שפתיים בגוון הדובדבן. תומאס, שהיה באמצע ריקוד שנכפה עליו עם ביתו של אחד השרים, עצר בחדות. העלמה המסכנה כמעט התעופפה מחמת התנופה שהשקיעה בריקוד. הנסיך ניתק ממנה בעדינות אך בתקיפות, והחל פוסע לכיוון המדרגות. לאט. עיניו מהופנטות.

תומאס חש שברגע מחשמל זה מילים ינפצו את הקסם, והוא רק הביט עמוק על תוך עיני העלמה. הוא הגיע למדרגה העליונה, ונד בראשו לפניה. היא הנהנה באיטיות והושיטה לו יד. הם פסעו במורד המדרגות, שובל של בד נשרך אחריה. והם רקדו. חמש דקות. עשר. חמש עשרה דקות. זה כבר היה מעל ומעבר למה שהקדיש הנסיך לכל העלמות האחרות. תוך התעלמות מופגנת מכל העלמות שניסו להדחף ולהשתלט על הריקוד ,הנסיך רקד עם האלמונית יפת התואר במשך עשרים דקות תמימות. ואז קרה הבלתי יאומן. העלמה הפנתה את מבטה בחדות אל עבר שעון האורלוגין הגדול. ופשוט ניתקה מתומאס ורצה. ברחה במעלה המדרגות ונטשה את האולם בסערה.

לראשונה מאז הכרותם פצה תומאס את פיו. "לא! חכי... מדוע את..." הוא רץ במעלה המדרגות בניסיון נואש להשיג אותה, ואז נתקל בחפץ קטן ונוצץ. הוא התכופף. "נעל...? נעל מזכוכית. כמה קטנה היא... קטנה ועדינה. כמוה..." לפתע הרים את עיניו הנוצצות מעלה. "אני אמצא את אהבתי," נדר בלחישה רועדת, בעודו אוסף את הנעל ומאמץ אותה אל ליבו. "אני אמצא אותה." לפתע פזל לכיווני. מבט שזועק "הצל אותי". עליתי אל הבמה המרכזית וסימנתי לחצוצרנים להקים מעט רעש שישתיק את הרחש שעבר בקהל.
"עלמות יקרות ומכובדות. צר לי, אך האירוע תם ברגע זה. אף אחת מכן אינה קרואה למחר בערב. אתן
מתבקשות להתפנות מן האולם. תודה על שיתוף הפעולה." 

"ריצ'!" שמעתי את קולו של תומאס, מלווה הפעם בשתי צלצולים מהירים בלבד. סימן מובהק לנחישות. השעה הייתה מאוד מאוחרת, אך עקב הנסיבות, הארמון כולו עוד היה על הרגליים. מסדר, מארגן, מבטל, משוחח או אוכל את השאריות מהנשף. מיהרתי לחדר המוכר ממנו עלו הצלצולים.
"כן, הוד מעלתו?"
"עזוב עכשיו את גינוני המלכות. יש לי תכנית ואני צריך את עזרתך."
"דבר. אני לשירותך."
"אני מוכרח למצוא אותה. אני חייב. ואין לי מושג איפה היא. חייבים להתפרש בכל הממלכה. להכנס לכל בית, לבדוק כל עלמה שתימצא בממלכה- אם זו הנעל שלה. אם הנעל מתאימה לה."
"אבל.. תומאס, יש יותר מעלמה אחת שהנעל תתאים לה.. לעלמה הזו אין בלעדיות על המידה הזו, ו-"
"לא, ריצ'. רק העלמה הזו, רק האהבה שלי, רק הרגל שלה תתאים בצורה מדוייקת לנעל. ואני ממנה אותך כאחראי על המבצע. צריכים להתחיל מחר בבוקר. יש לנו את כל הולנד לסרוק בטרם ייגמרו שלושת ימי הנשף המתוכננים. אני סומך עליך, ריצ'רד. מעולם לא אכזבת אותי." והוא נכנס למיטתו, ונרדם.

אחרי לילה ארוך של הכנות, למחרת בשעה שש בבוקר כבר דפקתי על הבית הראשון. על עצמי הטלתי את עיר הבירה של הולנד.
"מי שם?"
"ריצ'רד קנסינגטון, בפקודת הנסיך תומאס."
"הנסיך?! אני חוזרת גם הערב?! אני פשוט לא מאמינה, אני..."
"גבירתי, לא בכך מדובר, את מתבקשת לפתוח את הדלת. עבודה רבה לפנינו."
נשמע רעש של קרקוש מפתחות והדלת נפתחה סוף סוף. העניין הוא שאחרי שהיא נפתחה, העדפתי לא לראות את מי שפתחה אותה. הייתה זו עלמה מבוגרת, שמנמנה, לבושה בבגדים צרים ממידתה, מאופרת ברישול ומדיפה ריח נורא. חיוכה העביר בי צמרמורת.
"כן, ריצ'י? אני כאן לשירותך," היא רפרפה בעיניה.
סיפרתי לה בקצרה את מטרת בואי, וחיש קל היא התיישבה על כיסא ומתחה את רגלה קדימה. מבט אחד ברגליה הוכיח שהנעל לא תואמת, אך מחובתי היה למדוד את הנעל לכל עלמה בעיר. תפקיד שלא תכננתי למעול בו, מסריח כל שיהיה.
אחרי לא מעט מאמצים וכיווצי אצבעות הרגליים, העלמה התייאשה ואני הייתי בדרכי לבית הבא.

על פי המפה, בכל העיר היו מאה ושמונה בתים, בכל אחד עלולה להמצא יותר מעלמה אחת. הגדילה לעשות עלמה אחת ונכנסה איתי לכל בית ברחוב כדי לקבל מדידה נוספת... בכל אופן, אחרי הבית התשעים ושתיים, התחלתי להשלים עם העובדה שעלמת המסתורין לא נמצאת בתחום שלי. כעת הייתי בבית מספר מאה ושתיים.
"מי שם?!" ענה קול צרחני וצרוד. חלחלה עברה בי. אם זה קולה, מי יודע איך נראות רגליה.
"ריצ'רד קנסינגטון, בשליחות הנסיך תומאס."
"הנסיך, מה..." יכולתי לשמוע את כפות ידיה המחוספסות מתחככות זו בזו. "בנות!" צרחה העלמה, שכנראה כבר הרבה זמן אינה עלמה. הדלת נפתחה, בפתח עמדו אם ושתי בנותיה, מחייכות במתיקות וזיק תחמני בעיניהן.
"ובכן," פתחה האישה המבוגרת, "שמענו מהשכנים מהרחוב הסמו שאתם בדרך. הבנות שלי ישמחו למדוד את הנעל. אני משוכנעת שהנעל תתאים לפחות לאחת אם לא לשתיהן." הבנות כבר ישבו על כסאות, מותחות רגל קדימה, מוכנות לכל מאמץ שיידרש.
ובכן, נדרשו הרבה מאמצים. והעלמות האלה לא התייאשו. עשר דקות ישבתי והחזקתי את הנעל שהשתוללה בידי, מתפלל שלא ייגרם לה נזק. לבסוף משכתי את הנעל אליי, כאות שתם הזמן.

הזדקפתי ופניתי אל בעלת הבית. "האם יש עוד עלמות צעירות בבית?"
"לא מהסוג שאתה מחפש!" צרחה אחת הבנות מאחורי, וחטפה סטירה מאחותה.
זה הדליק אצלי נורה. "גבירתי... האם יש עוד עלמות בבית הזה? אני נמצא בשליחות השלטון, מסוג האנשים שאף אחד לא רוצה להסתכסך איתו. כן או לא?"
"לא!" האישה צרחה בקול רועד.
"או שמא כן?" הצבעתי אל הנערה המלוכלכת מפחם שנעמדה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות. ניסתה לצרוח אך הדבר לא עלה בידה. העלמה התקרבה אליי.
"האם מותר גם לי למדוד?" שאלה בשקט.
"ודאי, עלמתי. שבי כאן."
העלמה התיישבה על כיסא מזדמן, מתחה קדימה את רגלה...
והחליקה בקלות אל תוך הנעל.

גבותיה של בעלת הבית קפצו כאילו מישהו הבהיל אותן, והעלמה הרימה אליי את עיניה הירוקות, הנוצצות, כשואלות. הנהנתי.

~~~~ 

"ריצ'רד!" נשמע קולו של אנדרו בן השש, מלווה בצלצול פעמון בודד. זה סימן שהוא צריך שאעזור לו
להשתחרר מן השמיכה שלו. כבר כמה פעמים הערתי למלך תומאס ולמלכה סינדרלה שיחליפו לו את
השמיכה לאחת יותר מתאימה למידתו. הם רק רוצים שיהיה לו חם נעים. רק שיהיה מאושר. לפחות כמותם.