"מה שמך נער? אגיד לך מה שתרצה לאחר שתענה על שאלותיי. מה שמך?" קולה של הבחורה נעשה מרגיע ומלטף. פטר נכנס למין טראנס מוזר. הוא נרגע קצת והחליט להשתעשע איתה. "אני? אני קוראים לי ילד הרוח." אמר בחיוך חודר. הנסיכה נראתה המומה. "מ.. מה? איך אמרת שקוראים לך?" הוא לא ידע למה בדיחה שלו הבהילה אותה כל-כך, אך כעת תורו לענות תשובות. זמן השאלות יגיע.
"עזבי.. בדיחה פרטית ישנה.. שמי פטר," הוא אמר וכרע ברך בדרמטיות בעודו מסיר את הכובע המפואר שעל ראשו "נעים מאוד. מן הנימוס שתגידי לי כעת מה שמך, לא?" פטר נהנה מכל רגע. "אתה תקבל את כל המידע שאתה רוצה. אבל לא עכשיו." היא מנסה לחזור למצב הרגוע בו הייתה קודם. פטר ראה זאת על פניה.
"מי הורייך? אין ומאין הגעת לכאן? איך חדרת לארמוני?" "תרגעי יקירתי…" אמר בחיוך מאתגר, "אין לי הורים, אני גר איפה שאני עומד, וכדי לחדור לארמונך טיפסתי מעל השער." את המילה לחדור ביטא בטון לעגני, ע"מ לתת את הרושם שלא היה זה קשה כלל. "מה, את לא שמחה?" פטר התאפק שלא לצחוק. הוא ידע שהוא משגע אותה. היה בזה סוג של נקמה חלקית. למרות שכבר לא הרגיש צורך לנקום. שמחה משכרת ומשוגעת מילאה את כולו, הוא היה בהיי...
***
ילד רוח?? הוא יודע? הוא בוודאי יודע. אבל איך?אוי ואבוי, אם הוא יודע, אני גמורה. המחשבות רצו בראשה במהירות מסחררת וקפצו למסקנה חד משמעית- הוא יודע. היא תאלץ להתידד איתו. נו טוב.. הוא לא האדם הכי לא סימפטי שהיא מכירה. יכול היה להיות יותר גרוע. היא לא תסבול אם תתידד איתו קצת. יהיה בסדר.
"אין לך משפחה, מה? תגיד, איך כינית את עצמך קודם? נער רוח, משהו כזה.."
"ילד רוח. אחד מאותם הילדים שהרוח ילדה, והיא גם תיקח אותם. מתישהו.." פטר פלט צחוק פסימי למחצה.
מה לכל הרוחות קורה כאן??? איך? למה? מה יש לה במשותף עם הכפרי הזה, שהם מבטאים את עצמם בדיוק באותן המילים?? מגדירים את עצמם באותה הצורה...
מחשבה מסוג אחר עברה בראשה. "אולי.. אולי אנחנו היינו אמורים להפגש? אולי בגלל זה הוא עבר את השער. אולי הרוח הפגישה ביננו. הרוח חוזרת לדאוג לילדים שלה.." דמעה נצצה בזוית עינה של הנסיכה. היא תספר לו. את הכל.
***
“שמע פטר," פתחה הנסיכה בניסיון לחזור לעצמה. היא בוכה? "יש בך משהו שמוצא חן בעיניי. אני מתכוונת לעמוד במילה שלי ולספר לך כל מה שיש לדעת. הכל. אתה מוכרח להשבע לי שזה לא יוצא ממך. בשום אופן בשום מצב. תישבע לי..." פניה התעוותו בזוית משונה "מילד רוח לילדת רוח."
הנסיכה פרצה בבכי. מה...? פטר עדיין היה מופתע מהשיחה שהוא מנהל עם הנסיכה המיתולוגית, אבל שהיא תגיד כזה דבר?! ילדת רוח...? לא יכול להיות..
הנסיכה ניגבה את עיניה ופתחה בסיפורה.
"לפני המון המון שנים, אין לי מושג כמה, יצאתי מביתי כדי לשאוב מים. הייתי ילדת רוח. בדיוק כמוך. לא הייתה לי מטרה מוגדרת. החיים שלי הסתכמו בשאיבת מים,וכללו רק אותי ואת הדליים. ואת הנשים הנחמדות שנהגו לתת לי תפוזים. אלו היו חיי.
באותו יום מקולל, יום הולדתי ה-17, יצאתי לשוב מהאר המרכזית,וראיתי קיר לבנים ענק, שמעולם לא ראיתי שם.
ואני, כמו מטומטמת, ניגשתי אל הקיר. טוב נו, אותי אמא לא לימדה שאסור לגעת במשהו שרואים סתם ברחוב." חיוך פסימי.. "התחלתי למשש את הלבנים, חיפשתי איזו דלת סתרים, לבנה מכושפת, משהו שיהפוך את הקיר מערמת לבנים להרפתקה אישית שלי. תמיד חיפשתי כאלה. כאשר ראיתי משו "חשוד", הייתי ניגשת אליו וממתינה שיסחוף אותי לתוך הרפתקה. שיקרה משהו מסעיר. הפעם זה קרה. אחד הלבנים נפל וחשף לעיני נוף מרהיב. מדהים.
הסתקרנתי, ועקרתי עוד אבן, עוד אחת. ידי שהורגלו בנשיאת דליים עשו את העבודה נאמנה, ופתחו חור שיכולתי להזדחל דרכו. הגינה שאתה ראית לפני כמה שעות, נגלתה לעייני, במלוא הדרה, אך מהצד האחורי."
הנסיכה הפסיקה ונשמה עמוקות.
"השאר כבר היסטריה. התפתתי ונכנסתי לארמון,כמעט התעלפתי מהעושר המופלג שבעצם לא היה של אף אחד.
התמלאתי ביטחון עצמי והייתי בטוחה שזו ההזדמנות שלי. פריצת הדרך האישית שלי. אט אט בניתי פנטזיה יפייפיה על נסיכה מסתורית ששרה על אדן החלון, פעם בשנה. נסיכה לבושה שמלת משי תכולה משבוצת יהלומים. איני יודעת כיצד הצלחתי, כיום זה נראה לי בילתי אפשרי. אני גם לא יודעת מה קרה לקיר אחרי שנכנסתי דרכו, איך הוא הגיע לשם, ואיך זה שאף אחד מעולם לא ראה את הארמון, ואיך הוא התגלה לעיני כל ברגע שנכנסתי אליו. פשוט לא יודעת. התלהבתי ונסחפתי, עד שלא שמתי ליבי לשאלות לא פתורות."
בעיני הנסיכה היה מבט מורכב מאוד. כאילו היא מאושרת שירד מעל ליבה סוד גדול. מה שפטר לא ידע, הוא שברגע זה הנסיכה הודתה בחסרון הכי גדול שלה. עמדה פנים מול פנים עם המידה הנחותה הזאת.
"עם חלוף הזמן שמתי לב שאני לא מתבגרת פיזית. לא גדלה לפי שנים." פני הנסיכה עטו גוון ורדרד אך פטר נשאר רציני. "אבל היה מאוחר מידי. אני כלואה בתוך עצמי, בתוך הארמון הזה. אני כל-כל רוצה לצאת מכאן, אבל אני פשוט לא מסוגלת. ריגשית. אני לא מבינה מה עוצר אותי. וכשאני לא מבינה אפילו את עצמי.. זו ההרגשה הכי מתסכלת בעולם."
הדמעות שבו והציפו את העיניים, הפעם גם את של פטר. לראשונה בחייו, פטר בכה.
תגובות
בס"ד.
מחכה לפרק הבא!
אממ...
בשורה השביעית מהסוף ,יש את המשפט 'שאלות לא פטורות',
אז לפי דעתי המילה 'פטורות' אמורה להיכתב כך: 'פתורות'.
אם אני לא טועה.
תגובהתגובהתגובהתגובה
הממ... לא בדיוק מה שציפיתי לשמוע... זה אמור היה להיות סיפור רציני, מובנה, שאפשר ולו במעט להזדהות איתו...
Admin- גם זה לא בדיוק מה שרציתי... ואני חשבתי שהסיפור מוביל לנקודה ברורה וחד משמעית, שזה מובנה כאילו.
לא נורא, בשביל זה אנחנו כאן... |נאנחת בהשלמה| אני מקווה שגרמתי לכם לחייך או לחשוב,
גם אם לא מהסיבות שרציתי.