ילד הרוח והנסיכה- ג #

רעש מוזר בחוץ. מי זה יכול להיות? בוודאי שוב אחד הצבאים הסתבך בשיחי הבוגנביליה. הם תמיד היום בעייתיים. התושבים אולי לא יודעת זאת, אבל רבות מאוד הפעמים, בהן היא מסתכלת מבעד לחלון אל הגינה, והעיירה.

היא ראתה את החיים הכפריים מבחוץ, ולא ידעה אם לגחך או לקנא. כל היום הם עומדים ומשוחחים, או סוחבים רהיטים, או מנהיגים עדרי צאן. מעוררי רחמים.

ומצד שני.. השותפות לצרה.. השותפות לרגעים היפים.. הביחד.

"מה את מדברת שטויות?! את הרי טובה מהם.. סתם חבורת זקנים עלובים.. ואני- - - אני הנסיכה." היא שנאה רגעים כאלה. רגעי געגוע אל העולם שבחוץ

היא לא זכרה ולא רצתה לזכור את התקופה בה גם היא הייתה חלק מהחיים הללו. האמנם?

היא הייתה כל-כך מרוכזת עד שלא שמה לב לקול הפסיעות ברחבי הארמון...

***

"אז כל מה שמספרים.. הוא נכון.." חשב פטר למראה כל הזהב שנפרס לרגליו בחדר השלישי. פטר היה המום- כל כך הרבה שפע ואין מי שישתמש בו? לא יהיה זה נכון מצידי לחלוף על פניו מבלי לקחת מעט.. הרהר בציניות שאפיינה אותו..הוא אסף בידו חופן יהלומים קטנטנים ונוצצים. "זה בוודאי יסדר אותי מבחינת אוכל בזמן הקרוב" פטר לא ידע שחצי מהכמות שלקח יכולה לסדר אותו מכל הבחינות לכל החיים..

"די להסתובב בלי מטרה." החליט פטר "אני אלך לחפש את הנסיכה." הוא חלף על פני עשרות חדרים מלאים כל טוב, אך כל זה לא עניין אותו כרגע. את הזהב יוכל לחזור ולקחת מאוחר יותר. כעת- עליו למצוא את הנסיכה.

***

ראשה התפוצץ מרוב מחשבות. היא כן זוכרת את חיי הכפר. היא ניסתה בכל כוחה להטביע את הזכרונות, לקבור אותם מתחת לפני השטח. אך לא. טבעו של זכרון שמתכחשים אליו לצוץ ברגע הכי לא נוח ולדפוק הופעה. לזכור ולפציץ ביתר שאת.

את הוריה באמת לא הכירה. היא הייתה ילדת רוח. כך הגדירה את עצמה. הרוח הייתה אמה יולדת ובעתיד תהיה מלאך המוות שלה... עד שהגיעה לארמון, לא הייתה משמעות כלשהי לחייה. עד שהיא הפכה למותג. הנסיכה המסתורית.

היא הייתה בסה"כ שואבת מים קטנה. קטנה ופתטית. כשמצאה את הארמון בדרך מסתורית, היא נכנסה ומאז הפזיקה לגדול, ולהתבגר פיזית. יום הולדתה ה-17 היה אותו יום. והיא תהיה בת שבע עשרה שנים בדיוק לנצח.

אין היא יודעת לפני כמה שנים ארע הדבר. אין היא יודעת איך אף אחד לא שם לב לפתח, ולמה דווקא היא... אין היא יודעת מה מבריח את כולם מהארמון.

עוד פרטים לא ברורים. עוד סודות שהיא לא מבינה. יופי. מצויין. אוף די. היא תלך לישון, וכאשר תקום כל העניין יישכח מעצמו.

ופתאום.. דפיקה! דפיקה בדלת!!! היא רצתה לצרוח אך הייתה המומה מידי. היא החליטה ללכת על זה, ולראות איזה לוזר הגיע עמוק כל-כך אל תוך ארמונה. בטחונה העצמי שב אליה בפיצוץ אנרגטי. היא שוב בשליטה. "כן, יבוא" לחשה בחיוך..

***

"מה?!" הזדעק פטר בליבו "יבוא? ככה סתם? זה בוודאי תרגיל.." הוא שלף מתיקו אבן מחודדת ונכנס באיטיות.

האבן נפלה מידו. מי זו?! מי הנערה הזו? זו בכלל לא נסיכה. זאת נערת רחוב עלובה. א י פ ה    ה נ ס י כ ה עליה חלם כל ימיו??איפה השמלה התכולה עם אבני החן.. המצנפת והתכשיטים?

איפה כל מה שהסתמך עליו? כל מה שהתבסס עליו? כל מה שידע..נמס. התפוגג. איננו.

וזה הרתיח את פטר. כמעט התפתה להרים את האבן מן השטיח ולהשלים את מה שתכנן לעשות מן ההתחלה. אבל הנערה מחייכת. חיוך מתנשא אך מרגיע.

"ברכותיי" היא אומרת, "הצלחת. עברת את השער. את המנעול שלי. מרשים מאוד."

זה הרתיח אותו.. כמה שזה הרתיח אותו... "איפה הנסיכה? באתי כדי לפגוש את הנסיכה.תגידי לי איפה היא. עכשיו." בליבו ידע כי העומדת מולו היא הנסיכה. הוא התכחש לזה בכל תוקף. הוא נאחז בציפורניו באפשרות שהסיפור עליו גדל- אינו אשליה.

***

מולה עמד נער בבגדים מפוארים, היא חייכה כאשר זיהתה את הבגדים שהגיעו מחדר התחפושות מהקומה התחתונה. כפי שניחשה. לוזר עני שבוודאי הסתנוור מכל העושר והפאר.. כפריים... כל המחשבות שרצו בראשה קודם נעלמו כלא היו. או שהיא העלימה אותן.

הנער היה מטורף. לחלוטין. הוא צעק עליה שהיא חטפה את הנסיכה, או הרגה אותה. כמה צפוי.. כפרי טיפש.. כל-כך נעול על גרסתו לסיפור, שהוא ממציא סיפורים הזויים, רק לא לקבל את האמת. ולמה הוא כל-כך נרגש? אני לא מכירה אותו, זה מה שבטוח. אז למה הוא דואג לי כל-כך...?

משהו משך אותה להתעניין בנער.