היא פסעה בין הדיונות, לבדה, החול שורף את כפות רגליה. התכופפה לאסוף עוד חלק, ממנה. עוד טעות, עוד שגיאה, עוד החלטה לא נכונה. עוד שבר מלב או נשמה של מישהו אחר ששברה מבלי משים. עוד שארית מאהבה או ביטחון של מישהו אחר שרמסה בהיסח הדעת. עוד שארית קטנה של אהבה שלה, לעצמה.
שברי חייה פזורים היו על החוף, מסתתרים בין האבנים והחולות, כמבקשים להקשות עליה למצאם ולתקן את המצב. כלוחשים בתוכחה רועמת "הרסת, שברת, ואין ביכולתך לתקן."
היא התיישבה על הגבול בין החול למים, בין השפיות לטירוף. בין ההגנה העצמית להתקפה. כל-כך דק ומתעתע ומשתנה. היא הרימה את עיניה אל השמיים הכהים, המעוננים, הכועסים. הים השחור התמזג עם השמיים, קו האופק נעלם. הסוף לא ברור.
עוד מעט יעלה השחר, חשבה במרירות. שוב לא אוכל להתחבא ולהסתתר בחסות החושך. השמש תזרח ותאיר והעולם יגלה מי אני ומהי קופת השרצים התלויה אחרי החיוך הנוצץ.
לקטע הזה אין סוף אופטימי. עדיין. אולי יום אחד היא תתפכח, תתחיל להדביק את השברים אחד לשני. נכון, את הסדקים לא תצליח להעלים, השברים יישארו כזכר לעבר וכתזכורת לעתיד. שעוד לא מאוחר מכדי לתקן.
תגובות
יפה.
תאורים יפים שסוחפים אותנו לעולמות אחרים. לא אהבתי כ"כ את הסוף- הוא מצניח אותנו מידי מהר.
תיקון קטן- שכחת לסגור ציטוט ב "כלוחשים בתוכחה רועמת...."
שכוייח!
היצירה עצמה מאד יפה, עשירה בשפה ובדימויים.
אך קשה לי להתחבר לסיום, מכיון שודאי שאם תחליט לאסוף את השברים תוכל להעלים את הסדקים. מדוע לא? צריך אמונה חזקה שתשובה פועלת את פעולתה ומביאה רפואה לעולם "הסולח לכל עווניך, הרופא לכל תחלואייך הגואל משחת חייך...".
בהצלחה בתפקיד החדש.
תודנ רבה:-)
אליש.
איך הוא תמיד מצליח להעלות בנו את כל הרגשות, לסחוף אותנו עם הגלים למקומות האלו שאנחנו מפחדים לגעת בהם, ולהראות לנו את הכל. את כל מה שמכיל אותנו, את החיבור העצום הזה בינינו לבין מי שיצר אותנו ואת הבריאה המדהימה הזאת, הים.
תודה רבה לך!
ולתקן תמיד אפשר, הלוואי והיינו רק רוצים..אבל באמת.
שבוע טוב.