שואלים את אמא למה- נכתב ביום הזיכרון

אני מביטה בלהבה הקטנה המרצדת. נר נשמה. להבה של אלפי נשמות. אלפי זוגות עיניים. שחורות וכחולות וירוקות וחומות. ואני עוצמת חזק את העיניים, כי הכאב הזה גדול עליי.וכשאני פותחת את עיניי בזהירות, אני רואה לפתע רק זוג עיניים אחד. עיניים גדולות ונוצצות, של החייל הכי חבר'מן בפלוגה.בטח קראו לו נעם.בטח היו לו הורים מאושרים, ואחים מאושרים ומשפחה מאושרת. שכנים מאושרים. חברים מאושרים. אבל נעם נלקח ואיתו התפוגגו הטוב והאושר.ונעם היה רק נער. שערו שחור ומתולתל. חיוך יפייפה היה לו. וקסם אישי וביטחון עצמי. והייתה לו חברה, בטח אורית. והם כל-כך אהבו, והוא רצה להציע לה נישואים, ממש מחר. כשיחזור. והאח הקטן של נעם, בטח יונתן, או יוני, כל-כך היה גאה באח שלו. אח שלו הגדול ששומר עליו כי הוא בצבא. ועכשיו כולם מדברים ומדברים על נעם, ויוני רק רוצה שהוא יחזור. לאן הוא הלך, שיחזור כבר.

ובטח כל לילה לפני שהוא נרדם, בטח יוני בוכה. ובטח הוא שואל את אמא בשקט בשקט, למה כולם אומרים שנעם מת למען המדינה. מה, נעם מת?

נעם מת? אמא, למה?

ולאט לאט חודרים לתודעתי עוד ועוד נעם. עוד אורית ועוד יוני. אלפים אלפים של יוני. וכל לילה, בטח הם כולם בוכים יחד. ושואלים, יחד, בתזמון מצמרר, שואלים את אמא למה.