קופסאות נעליים

היא צעדה בהיסוס אל תוך הגינה. 'לא יאומן... בסה"כ שחררתי את המנעול בחנות הדיסקים! אפשר לחשוב. אפילו לא הספקתי לקחת משהו לפני שהשוטר המעפן הזה בא ועצר אותי. ועוד איזו עבודת שירות דפוקה! לעזור לאיזו סבתא להתארגן בבית שלה. אוףףףף...'

היא דפקה בדלת, שנפתחה מיד. אישה רזה מכוסה קמטים פתחה את הדלת בחצי חיוך, מלא שיניים להפתעתה של שרית. 'אוחח.. איזה בנאדם דורש כאפה! על מי נפלתי... עוד רגע היא מתפגרת פה לידי.'

גברת פלדמן בחנה את הנערה. גופיה שחורה, ג'ינס גזור משופשף ומלוכלך, כפכפי גומי זולים. משקפי שמש כהים, חורים בורידים, צלקות בכל מקום. מליוני פירסינג וקעקועים. 'איזו מחונכת.. רואים שהיא הגיעה מבית טוב...' הרהרה בציניות 'העיקר שתעזור לי להסתדר פה, ומצידי שתחזור לפשע, הפרוצה הזו.' היא חייכה לעצמה כששמה לב שמשחק המילים הלא מכוון.

"שלום." אמרה באיפוק, "שנתחיל לעבוד?"

"את מתכוונת שתתחילי להעביד אותי? כן בטח, בכיף. אני מתה להתחיל. מה יש לעשות? את רוצה שאני אתחיל להזיז רהיטים? לקנות רהיטים? לבנות רהיטים? רק תגידי ואני אעזור. את צריכה אולי חלב? אני רצה לחלוב פרה. אולי את רוצה לאפות? כי אני ברצון אלך לקצור קצת חיטה, באמת. אני לשירותך. הרי זו עבודת שירות. את יכולה לנצל אותי כמה שאת רוצה.קדימה."

עיניהן של שרית וגברת פלדמן הצטמצו בתזמון מדוייק. גברת פלדמן סיננה איזו קללה מיושנת וסימנה לה להכנס.

"תתחילי בבקשה כאן במטבח. יש בחוץ ארגז גדול, יש שם שולחן מתקפל שצריך לעמוד בדיוק... כאן. אני מוכרחה לקפוץ לשכנה, אני אשתדל לחזור במהירות. לעבודה." היא לקחה תיק פרחוני קטן, ויצאה מהבית בצליעה כמעט לא מורגשת, אך עיניה הכעוסות של שרית הבחינו בכל פגם שניתן לסחוט מהאישה הזקנה.

'מותר לה בכלל לעשות את זה?? בטח, הרי לה מותר הכל, היא אישה זקנה ואמוללה, שב-ו-דאי עברה הרבה בחיים, ואילו אני סתם פושעת מטונפת. טוב שאף אחד לא מתעניין במה שאני עברתי.' שרית רצתה לצרוח. להוציא את האולר מהכיס האחורי ולנעוץ אותו בספה שאיכשהו הצליחה להגיע למרכז הסלון, גם בלי עזרתה. ברור שסתם הכריחו אותה לעבוד פה, היא לא באמת צריכה עזרה, הפלדמן הזו. היא צעדה בהפגנתיות להביא את הארגז, למרות שלא היה מי שיראה בכעסה. היא העמידה את השולחן עקום במקום המיועד.

כדאי שאגמור עוד כמה מטלות. לצאת מכאן כמה שיותר מהר. היא זיהתה קופסא קטנה של מיקרוגל, מיקמה אותה במטבח, וחיברה אותו לחשמל. היא גם הצליחה לחבר את מערכת הסטריאו עד שהואילה גברת פלדמן לחזור.

"תראי, הפתעת אותי. רק תזיזי את המיקורגל לארונית למעלה, זה לא טוב איך שעשית, ותחברי את הטוסטר, ואת משוחררת. נתראה מחר בשעה ארבע. עד אז מר וייס כבר יתקין לי את התנור והמקרר. כן, לשם את הטוסטר. מצויין."

שרית נעצה בה מבט של "יש לך מזל שאני עייפה" ויצאה מהבית.

שרית רצה הביתה לתפוס שינה ולשחרר את השרירים הכואבים.

למחרת, כשהתייצבה בדירה של גברת פלדמן, היא מצאה פתק קטן על הדלת.

"היום תעבדי למעלה" היא עברה על הכתוב ברפרוף, "את הטלויזיה אני רוצה בחדר הראשון בפינה, ובחדר ליד יש ארון ספרים ריק, וארגז  ספרים לידו. את יודעת מה לעשות. את יכולה ללכת איך שאת מסיימת, יש מפתח בארון החשמל- תנעלי אחרייך. מחר בשעה ארבע." 'איזו מצחיקה... נותנת לפושעת מסוכנת שכמותי לשוטט אצלה בבית, ועוד משאירה לי מפתח... אבל כדאי שלא אסתבך עם הזקנה והמשטרה.' היא שלפה את המפתח מהארון, נכנסה לבית ועלתה מיד לעבוד.

הדלת הראשונה שצדה את עינה הייתה דלת קטנה וצדדית, שמנסה להסתתר. 'מותר להכנס, נכון?... נכון.' היא לחצה על הידית, והמראה שנגלה לעיניה היה פשוט מלחיץ. למרות האשלייה שיצרה הדלת הקטנה, החדר היה ענק. שלושה מתוך ארבעת הקירות היו מכוסים מדפים לכל האורך והרוחב. והמדפים מלאים בשורות צפופות של... קופסאות נעליים. מכל הסוגים, הגדלים, החברות והצבעים. אין דבר בחדר. רק קופסאות נעליים.

'וואו... מה נסגר על המקום הזה? על האישה הזאת..? מאיפה הגיעו הקופסאות? טוב... טלויזיה, ספרים ועפים מפה.'

היא סיימה את המטלות במהירות ורצה הביתה.

"מיה, אני מבטיחה לך! היו שם בערך אלף קופסאות נעליים. יותר. הכל מסודר במדפים כאלה..היא מטורפת, אני אומרת לך. אני אשכרה פוחדת לחזור לשם."

"שרית, את מצחיקה אותי... היה לך אומץ לפרוץ לחנות ואת פוחדת מקופסאות נעליים? נו באמת.. את הוזה, את פרוניאידית, את פסיכית... אין לך מה לדאוג..."

"את חייבת כל הזמן להזכיר את החנות? נקצית... טוב אני יוצאת... ביי."

למחרת התעוררה שרית לקול טרטור הטלפון. אוי! 4:25... טוב זה היה די צפוי, אחרי שחזרה מהמסיבה בסביבות השלוש בבוקר, והאלכוהול הבטיח לה שנת ישרים עד אחר הצהריים. היא הזדרזה לענות לטלפון.

"שרית. איפה את? אני מקווה שאת לא משתמטת, אני אאלץ לדווח לסמל במשטרה..."

"לא, לא אני באה. אני פשוט..." היא חפשה  בקדחתנות אחרי תירוץ. "אני חולה. לקחתי אנטיביוטיקה והיא החלישה אותי. אינ תכף אצלך."

"תגיעי." ניתוק. 'איזה בנאדם מתסכל! מתנסחת כאילו מגיע לה שאני אעבוד בבית שלה כמו מנקה.'

פתאום היא שמה לב לתירוץ שנתנה לפלדמן. היא באמת חולה. חולה בנפש, פצועה בנפש. והתרופה- האלכוהול, באמת החלישה אותה.

'שרית, מה נהיה? פילוסופיות אחר כך... עכשיו- לעוף לפלדמן.'

"אני רוצה שתסדרי את המקלחת, משום מה היא עושה לי בעיות. אגב, זה מאוד לא מוצא חן בעייני האיחור הזה. שלא יחזור על עצמו." שרית הנהנה ופנתה לעבוד.

'איזו מקלחת דפוקה...' הרהרה שרית בעצבנות כשחצי גופה רטוב בתוך האמבטיה וחצי  רטוב מסילוני המים הניצזים לכל מקום. מעל שעתיים שהיא עובדת על הטוש הזה והוא עדיין עושה בעיות. היא נתנה ניסיון אחרון לשחק עם השסתומים, ולשמחתה המקלחת הסתדרה. 'יש לה מזל, לפלדמנית הזו, למה אם זה לא היה מסתדר הייתי מפרקת  את כל הבית לחתיכות... אומרים שלום יפה ונעלמים, לפני שתמצא סיבה לדווח עליי.

"מסודר, גברת פלדמן. יום טוב, נתראה מחר." שרית פנתה אליה בחיוך שממש מנסה להיות נחמד. אולי בכל זאת...?

"להתראות, חמודה. תודה רבה." היא באמת חייכה או שנדמה לה?! היא חייכה... עלק, היא אשכרה חייכה... שרית שלחה מבט הכי נחמד שיש ויצאה מהבית.

באותו לילה חלמה שרית חלום. על פלדמן, ועל המקלחת ועל מדפים של קופסאות נעליים. מחר היא תשאל אותה.

למחרת, אחרי יום עבודה מתיש בגינה, גברת פלדמן יצאה אליה עם מיץ קריר ועוגיות. שרית אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ. גברת פלדמן תמרנה את השיחה לכיוון הרצוי, של שאלות אישיות.

"תגידי, שרית. אני מאמינה שכל אדם הוא טוב מיסודו. איך נערה איכותית כמוך מתגלגלת לידי הפשע?"גברת פלדמן התפללה שלא דרכה על יבלת.

"אההה... תראי, זה לא בדיוק נושא שאני יושבת וחושבת עליו כל היום... אני גם לא יודעת את כל הפרטים. אני יודעת שאמא שלי מתה בלידה, ומאז אבא שלי נהיה שיכור ומסומם. הוא לא התעניין בחיי, ואני לקחתי את הקטע הזה לטובתי. הסתובבתי עם מי שרציתי ומתי שרציתי, לבשתי את מה שנראה לי לעניין, ומיהרתי לחורר ולקעקע כל איבר שנראה לי משעמם מידי, וזהו. השתדלתי להנות מהמצב.

האמת, אותו לילה שניסיתי לפרוץ לחנות, זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ועשיתי את זה כי החבר שלי הכעיס אותי. אז הסתובבתי לבד עד שעה מאוחרת, ומתישהו מצאתי את עצמי עם סיכת מתכת במנעול החנות, ויד חסונה שלוחצת על כתפי. וגם.. הייתי בהשפעת איזה משהו." היא שפשפה את הזרועות וראתה שגברת פלדמן הבינה בדיוק למה הכוונה. "אז הם עשו לי בדיקת דם שדי הכעיסה אותם, ויחד עם המראה שלי יצרתי רושם של פושעת מושלמת לתפארת המדינה. הם החליטו שאני לא אכנס למעצר כי שום נזק לא נגרם, אבל יש לי עבודת שרות לסייע לך להסתדר בדירה. את ההמשך את מכירה. עכשיו תורי לשאול אותך שאלה. אוקי?"

"תשאלי, אני אשתדל לענות."

"אני בטוחה שתוכלי." פניה של שרית הרצינו, והיא המשיכה בקול שמנסה להתייצב. "מה הקטע של החדר עם הקופסאות נעליים .הצדדי עם המדפים."

"מה..." פניה של גברת פלדמן החווירו והיא נתחילה לגמגם "על מה את מדברת..."

פניה ההחלטיות של שרית הבהירו שהיא לא ילדה קטנה, ואין מקום למשחקים.

"הקופסאות... היו הדבר הראשון שהכנסתי לדירה. שילמתי בערך פי ארבע לסבלים, והם הביאו את כל הקופסאות בשלושה משאיות הובלה. אבל זה לא מה שמעניין אותך." גברת פלדמן נשמה עמוקות, וליבה של שרית דפק במהירות של 100 קמ"ש. "אני אישה אלמנה. בעלי... הוא מת לפני כארבעה חודשים." שרית רצתה לחנוק את עצמה שהעלתה נקודה כל-כך כואבת. נראה היה שזה הפריע יותר לשרית מאשר לגברת פלדמן... "עד לפני שנה הוא היה עו"ד מבריק ומכובד, היה ידוע בכל הארץ. לפני שנה הוא עבר תאונת דרכים ששיבשה לו את כל המעגלים והוא פשוט השתגע. הרופא הפסיכולוג שטיפל בו שהוא צריך למצוא תחביב, להתחיל לאסוף משהו.

ובמקום לאסוף בולים או דגמי מכוניות כמו כל אדם נורמלי- בעלי התחיל לאסוף..

קופסאות נעליים. זה הפך למפעל חיים. הוא תמיד היה בחיפוש אחר קופסא שלא ראה עוד, חברה מחו"ל או צורה מעניינת. לפני ארבעה חודשים... הוא התאבד."

'איך היא מסוגלת לספר את זה כל-כך בקלות...?'

"תביני... מאז התאונה... אני לא הצלחתי לאהוב אותו כמו לפניה. לא הרגשתי שהוא שווה לי. עשיתי לו את המוות, ובסופו של דבר גם גרמתי למותו. הוא לא יכול היה לעמוד בהתנהגות הבלתי נסבלת שלי.

לפני שבועיים, כבר לא הייתי מסוגלת לגור בבית הגדול בדרום ת"א, ועברתי לדירה הזאת. כל דבר שם הזכיר לי אותו, ולחץ לי על המצפון. אז החלטתי לשמור את כל הקופסאות בחדר גדול, וללכת לשם כל פעם שכואב לי.

וכל פעם שאני מרגישה צורך להתנצל בפני בעלי, אני נכנסת לחדר הצדדי, ומדברת עם מה שנותר ממנו. ים של קופסאות נעליים."