דמעה מעופרת מתגלגת במעלה הלחי אל עין מזכוכית. נבלעת פנימה.
מילה טובה, מילה חדה, מילה שותקת, מילים ועוד מילים ששלחה אל האויר, נספגות אל תוך עורה. נמשכות אליה כמגנט מכל הכיוונים. רגעים מן העבר עפים ברוח העזה המכה בפנים. חוזרות. רוחות של מזרח ומערב מתאחדות לכיוון אחד, משותף- הלאה. ורק היא נשאבת אחורה. כבקשתה.
קומתה קטֵנה, עורה מלבין, צלקות נעלמות. מסקנות, רגשות, שאלות ותשובות, מתנדפות מתוכה על העתיד שהיא מכירה ולא מכירה.
השביל שעליו היא עומדת מתחיל לרעוד. שולח אותה בטלטלה עזה לשבילים צדדים, שחורים, סמטאות שלא חפצה להכיר. והיא צועקת, לא, לא זו הייתה בקשתי. רציתי רק לֵאחור. לָעבר.
קיפאון. היא עולה על גרם מדרגות נעות לכיוון ההפוך. הנוף שסביבה רץ קדימה. באינסטיקט רגעי, היא מרימה רגל, מנסה להשיב מלחמה, לעלות. ואז נזכרת. מרכינה ראש, מיישרת ברך, משחררת אגרופים, מצמידה שפתיים. נעמדת דום. נותנת לעבר לספוג אותה אל חיקו.
היא נמצאת במקום שאליו בקשה להגיע. ביקשה ולא ידעה מה בקשה. חפצה בשלעולם לא תחפוץ בו.
תפילתה התקבלה. אוי לה ואבוי לנפשה.
תגובות