כשנהיה גדולים, נתחתן?

- יש לך שם מצחיק, את יודעת?

- לא נכון, הוא בכלל לא מצחיק. קוראים לי ככה, כי אמא שלי אוהבת ים, וימית זה כמו ים.

- אה. גם אני אוהב ים. היי, זה מדגדג אותך כשעושים לך ככה?

- די,די, זה מדגדג.. איתמר, זה מדגדג לי! תפסיק...

- טוב. היי, ימית, כשנהיה גדולים, נתחתן?

- אהה... אני חושבת שכן. כן. כשנהיה גדולים, נתחתן.

_ _ _

הבתים הקטנים חלפו על פניו במהירות בשעה שצעד לכיוון הסניף. חוטי הציצית התבדרו ברוח, וסנדלי השורש שנעל הרגישו נוחות מתמיד. אפילו משקפי השמש שלעיניו, שבטבעיות גרמו לסביבתו להראות אפורה ודהויה, לא הצליחו להעיב על מצב רוחו העליז. זמן רב עמל על ארגון הסעודה הזו. טרח ושינה והזיז כדי שרוב רובם של בוגרי הסניף יוכלו להגיע. כבר הרבה זמן שלא הייתה ארוחת חב"ב, ובטח לא ארוחה לכל הותיקים עד לשבט עוז. הוא נזכר בהתרגשות שאחזה בו בשעה שסיים סופסוף להעביר קשר לעשרות המוזמנים. שבת פרשת עקב, סעודה שניה בקראוון המרכזי. להעביר קשר... כמו אז.

הפטפוטים שעלו מתוך הקראוון המרכזי ניערו אותו ממחשבותיו, והוא פסע פנימה בחיוך.

"איתמר!" נועם, חברו הטוב של איתמר קם ממקומו וקרא בהשתאות מעושה. "כמה טוב לחזות בזיו פניך! מי יודע מדוע ולמה לא רואים אותך בשום חב"ב?"

"כייי... בבוקר יום ו' הזברה קמה..." איתמר פיזם את מילות השיר שזכר את מילותיו מילדות. "אבל איתמר בדיוק הלך לישון לכל היום, כי קרעו אותו בקורס קצינים! ועם כל הכבוד לסניפנו הקט- שינה בשבת תענוג." הוא ניגש לחבק את נועם, ואוטומטית העביר את מבטו על פני הנוכחים, מסוקרן לדעת מי הגיע מוקדם כדי לארגן. נטלי, נעמה , רוני, ימית, נועם, שי, בועז ומספר לא קטן של חב"בניקים צעירים שלא הכיר.  כפי שצפה מראש, רוב המתנדבים לא בדיוק עשו משהו עד שהוא בא להקים אותם. ישבו ודיברו בקבוצות.

"אנשים יקרים," פתח בקול רם, "זקני סניף בני עקיבא יבנאל לשביטיהם אמורים לחזור מהתפילה בעוד כעשרים דקות, ואפילו שולחנות לא סידרתם. כולם אפ על הרגליים." הוא התחיל לגרור שולחן עם שני צעירים כדי להמחיש את כוונתו. אט אט התחילו כולם להתקלף ממקומותיהם, הבוגרים ביותר אחרונים משום מה, אך בסופו של דבר הונח בקבוק הקולה האחרון במקומו רגע לפני שהתחילו לזרום פנימה חניכים , מדריכים ובוגרים מחבריא ב' של סניף בני עקיבא יבנאל.

כשכולם התמקמו לבסוף ליד השולחנות, עוד לפני קידוש, קמה ממקומה ימית- נערה משבט עמיצור, ממוצעת בגובהה ובעלת שיער חום שראה הרבה מהבוץ ההוא הקרוי חינה - ובקשה את תשומת הלב של כולם.

"ידידיי, זקנים וזקנות ופיליפינים," וכאן קטעו את ימית חבורת חב"בניקים צעירים ומחו על אי הזכרתם. "וגם אתם," סיננה ימית והמשיכה בחיוך, "התכנסנו כאן היום בעיקר כדי לאכול, אך גם כדי להפגש, להחליף חוויות ולהתגבש בתור בוגרים. בסדר, בתור חבריא ב'. ושום דבר מהדברים האלה לא קורה אילולא איתמר החליט יום אחד שהוא נפל על השכל, והתחיל לארגן לנו סעודת שבת לתפארת. לידע הכללי של השבטים הצעירים יותר- הדור אשר לא ידע את איתמר- זה הבחור הגבוהה להחריד עם הכיפה הירוקה. הדריך בזמנו את שבט מעפילים. אני חושבת... טוב, תמשיכו." ימית התיישבה וחייכה לאיתמר, שישב הרחק בצד של הבנים. הכיפה הירוקה הייתה מעשה ידיה להתפאר.

כל הנוכחים הביעו את הערכתם בדרכם שלהם- היו שהריעו, היו שהניפו כוסות ריקות, היו שטפחו על גבו של איתמר. הוא קם, הודה לכולם, והעיר שהוא לא יודע מה איתם, אבל הוא מתחיל לשמוע את הבטן שלו, והיא לא מרוצה.... במילים אחרות- הלאה לאוכל.

סעודת השבת התארכה מעבר למשוער, וכך יצא שאיתמר וחבריו נאלצו לברך ולסדר את הקראוון מתוך דחק הזמן, לפני שיגיעו החניכים. מאחר ורק קבוצה קטנה מהנוכחים תכננה להשאר למפקד, החדר התרוקן במהירות, והתמלא אט אט בחניכים קטנים ועליזים.

המורלים הרעשניים ליוו את איתמר וימית בצאתם מהקראוון שלובי ידיים. עם עצמם, זאת אומרת. שילבו ידיים כל אחד לחוד. נגיעה, אתם יודעים.

איתמר וימית הם חברים מאוד קרובים מאז ילדותם. איתמר גדול מימית בשנה, אך זה לא מנע מהם להפגש ולהתחבר בגן כלנית, הגן הדו שנתי בישוב. האמהות הבחינו בקשר היפה שמתפתח בין הזאטוטים, והקפידו לטפח אותו ולעודד את הילדים להפגש גם בתקופה שבה מאוד התביישו זה מזו. המאמצים נשאו פירות, וגם היום, במרחק חמש עשרה שנה מימי גן כלנית העליזים, איתמר וימית עדיין מדברים בכנות ובפתיחות כבילדותם.

הם זן נדיר בישוב, שם כל בן ובת שבאו בקשר היו חבר וחברה רשמיים, או בני דודים.

"אז מה.. יש חדש שמה בקורס קצינים הזה שלך?" הרוח העיפה את שיערה הקצר של ימית אחורה, ועל פניה הבהירים בלט חיוך זוהר וישר שיניים.

"טוב, אמנם אנחנו בתקופה של און אנד אוף, סוג של באים ליום וחוזרים ליומיים, מתי שקוראים לך אתה בא, אבל זה שקורעים אותנו שם זה חדשות ישנות..."

"אם אתה שואל אותי- אין יותר קשוח מהאחראי שלי בבית חולים. אין, גמרתי לעבוד אצלו, אז למה אני צריכה לבוא לכל המפגשים האלה? אני כבר לא חלק מהצוות, והמוטי הזה עוד לא הפנים את זה..." ימית החליטה להיטפל לאבן קטנה והתחילה לבעוט בה עם כל צעד.

"אני מקווה לטובתך שהוא לא קשוח יותר מהמפקדים אצלנו, כי אז את תמצאי את עצמך רצה קילומטרים בזמן קצוב עם מדים וציוד מלא... וזה לא כיף. שניה, אם כבר גמרת את השנתיים שלך, זאת אומרת, שנתיים- כלומר פחות משלוש שנים כמו בצבא, אז מה יקרה אם תבריזי להם?"

"לשאלתך- אין לי מושג ואין לי אומץ לנסות. אני לא מכירה מישהי שניסתה. ואולי אלה שניסו, לא זכו לספר..."

איתמר צחק. "מיתוסים שבירים מעולמה של בת השירות... איזה מתח..."

"כמה שאתה מצחיק אותי. ולעקיצתך המרומזת- " היא צמצמה את עיניה וחייכה, "אני חושבת שעדיף שאני אהיה בבית חולים שבו אני באמת תורמת, ולא אגיש קפה למפקדים השוביניסטיים החילוינים שם בצבא. עם חצאית הרי קשה מאוד להיות ביחידה קרבית. חוץ מזה- בנות ממילא עושות שנתיים צבא. בור ועם הארץ. בלי קשר, אפשר לחשוב שרוצים בחורות דתיות בצבא.."

"אל תדאגי- הם לא רוצים..."

ימית צחקה והדפה את האויר כעשרה סנטימטרים מכתפו של איתמר. עם השנים, הם התרגלו לנהוג כך בכל פעם שרצו לטפוח על השכם או לדחוף בידידותיות.

הם המשיכו ללכת באיטיות עד פינת הרחוב בה איתמר המשיך מעט ישר וימית נכנסה הביתה, ואז פנו כל אחד לדרכו. מאז ומעולם הם הלכו יחד לסניף. ובעצם לכל מקום אליו שניהם היו צריכים להגיע. הם למדו להתעלם מהשמועות הקטנוניות של חטיבת הביניים, לדחות בקלילות את ההקנטות שמשהו כביכול מתפתח ביניהם. לאט לאט התרגלו תושבי יבנאל לזוג-שהוא-לא-זוג, איתמר וימית. התרגלו לעובדה שיש חיה כזאת. התמיהה והלחשושים התחלפו בהדרגה לכבוד והבנה. להערכה.

למחרת היום, התייצב איתמר בבסיס בשעה מוקדמת, כדי להספיק את המניין. לאחר התפילה הכריז מישאל, המכונה מוש, אחד החיילים הבוגרים בפלוגה, שבשעה טובה טובה ומוצלחת- נתי מתארס. כל החבר'ה פצחו בשירים רועשים ונשאו את נתי המסמיק על כתפיהם. אצל חבריו הקרובים של נתי, ביניהם איתמר, עלו דמעות בעיניים, בשעה שנזכרו בקשיים של נתי עד לרגע המבורך הזה. הוא יצא עם בחורה בשם יפית במשך כמעט שנה, והיא עזבה לשליחות של ארבע שנים בוונצואלה. נתי היה שבור, במשך חודשים הוא כמעט ולא תפקד. ברוך ה', חשב איתמר בליבו, ברוך ה' שפגש את מוריה, ארוסתו הטריה, בזמן ובנסיבות המתאימים. איתמר שמח בשמחתו של נתי בכל ליבו. באמת שכן. אבל כשניגש אל נתי לחבקו, והלה לחש על אזנו "תגיד לי כשיש חדש, אה?", הניצוץ שבעיניו דעך מעט.

מחשבותיו נדדו לרגע והוא העלה בזכרונו כל מיני משפטים דומים ששמע בעבר הקרוב.

הוא התנער באחת, אסף את מחשבותיו שהתפזרו, והחזיר את המבט המפוכח והשמח לפניו. תתעורר, הוא חשב. צריך לשמוח, נתי התארס.

כשהגיע איתמר הביתה, בירך את בני הבית לשלום ומיהר לחדרו לתפוס שינה קצרה. ממש לפני שהניח את ראשו הדואב על הכרית, צדה עינו שינוי קל בחדר. משהו זז. משהו.. מונח על המדף שבדרך כלל ריק. זהו זה. הוא ירד מהמיטה ועלה על שרפרף קטן כדי לראות מה מונח שם. נראה כמו ספר... יצר הסקרנות ניצח את העייפות ואת כאב הראש.

האלבום של ימית? איך זה הגיע לשם?

האלבום של ימית הוא בעצם האלבום שלו, שימית הכינה לו ליום הולדתו העשרים ואחד, שחגג לפני כמה חודשים. אבל הוא תמיד קרא לאלבום האלבום של ימית.

איתמר ירד מהשרשרף, רגליו כושלות ועייפות יותר מתמיד, אוחז בידו האחת את האלבום בעוד השניה מגששת מאחוריו ומבטיחה לו הגעה בטוחה אל המיטה. הוא התיישב על המיטה והתחיל לדפדף לאור הירח הקלוש.

זמן רב שלא פתח את האלבום הזה. ידי הזהב המנוסות של ימית השכילו לשלב במקצועיות תמונה מכל התקופות, מכתביות עם ברכות מחבריו, קטעים על יום הולדת, ועוד כל מיני משפטים וחצאי משפטים נוסטלגיים מן העבר המשותף שלהם. "כל מה שמזכיר לי את איתמר, ועוד כל מיני שטויות." כפי שאמרה ימית כשהגישה לו את מתנתה.

אצבעותיו של איתמר החליקו בעדינות על הניילון המבריק, ממששות את הפסים הבולטים הכמעט בלתי מורגשים, המסמנים את המעבר בין התמונות וההדבקות לעמודי האלבום. נסחפות עם הזרם אל כל המאורעות המתועדים באלבום. האלבום של ימית.

חיוך עייף עלה על שפתיו של איתמר. על אחד העמודים כתבה ימית בכתב קטן ואופייני לה את המשפט הכי מגוחך בהסטוריה. כשנהיה גדולים, נתחתן? א-לוקים אדירים, מאיפה היא זוכרת את זה? חשב איתמר לעצמו. אבל אז נזכר שבאופן מופלא שניהם נחנו בזכרון חזק וחד. אבל חמש עשרה שנה אחורה? אולי בגלל שהאמהות לא הפסיקו לצחוק עליהם ולצבוט בלחייהם בגלל המשפט הזה.

החיוך שרפרף על שפתיו של איתמר נפל באחת והפך להבעה מותשת. יהיה עדיף לשנינו לא להסחף אחרי השטויות של האיי לאב יו יו לאב מי.

גם את המשפט הזה הוא זכר. מה פתאום היא כתבה אותו באלבום? ואיך זה שלא שם לב אליו עד כה? אט אט הוא החל לשחזר את השיחה הזו. הוא היה בן שבע עשרה. היא בת שש עשרה, והם עמדו באתר הבניה הישן שמאחורי אולם האירועים, זה שכולם כינו המכתש. מקום המפגש הבלתי רשמי שלהם. זו הייתה השיחה שבה הם ניסו לברר היכן הם עומדים ביחסים ביניהם. איתמר נשם עמוק, הטה את ראשו אחורה, אל הקיר, ונזכר.

"היי,"

"איתמר! וואטס אפ גבר? תגיד, למה כל פעם כשאנחנו מדברים פה אני תמיד מגיעה ראשונה וצריכה לחכות לך במקום המבחיל הזה? מסריח כאן ממזכרות של חתולים, ושיא הקר פה בחורף... וואי, אני זוכרת שפעם.. בכיתה ד' נדמה לי, אשכרה פחדתי להיות פה לבד... ואתה זוכר ש-"

“ימית.. ידעתי שזה יראה ככה. אני אבוא ואנסה להתחיל לנהל שיחה נורמלית, ואת תתחילי לקשקש על נושא הזוי זה או אחר. אמרתי לך על מה אני צריך לדבר איתך, לא?"

"לא. לא אמרת. רק רמזת שיש עניינים לברר, והצלחת להלחיץ אותי כהוגן. ואתה יודע שכשאני לחוצה אני מקשקשת ואני לא אחראית למה שיוצא לי מהפה."

"טוב אז לענייננו. כמה זמן אנחנו מכירים? משהו כמו אחת עשרה שנה אם אני לא טועה. ואני לא טועה. למעלה מעשור ועוד לא ישבנו ודיברנו על.. זאת אומרת בטח שישבנו ודיברנו, אלף פעמים, אבל לא ישבנו ודיברנו על הנושא הספציפי הזה."

"ואחרי כל הנאום הלא ברור הזה אני יוצאת קשקשנית? לאן אתה מנסה לחתור איתמר? תפסיק לשגע אותי בבקשה..."

"טוב- אחנו מכירים כבר המון זמן והגיע הזמן שנברר איפה אנחנו עומדים."

"באתר בניה עתיק ומסריח."

"ימית!"

"בסדר, נו.. הגיע הזמן שנבין איפה אנחנו אחד ביחס לשני. לשניה."

איתמר עצם את עיניו, נסחף בשטף הזכרונות שהציף אותו בלי התראה, הוא כאילו ראה את שניהם, אותו ואת ימית, צעירים בכמה שנים, עומדים ומשפילים מבטים. הוא שיחזר במוחו את הדברים של ימית. נזכר איך דיברה לאט בהתחלה, ואז עם התקדמותה לעיקר, התעצם קולה ונעשה יציב ובטוח. היא ידעה על מה היא מדברת. איתמר כמעט הצליח לשמוע את קולה באזניו. את הקול החנוק אך היציב בצורה משונה ומצמררת.

"תקשיב, איתמר. אני אנסה להסביר את דעתי.. את הרגשתי בדרך הכי ברורה שאפשר, ואולי ככה גם לי יתבהרו כמה דברים. זה אמור להיות לי פשוט, האמת היא שדיברתי על זה עם אמא שלי כל-כך הרבה פעמים, אבל עכשיו הכל מתערפל לי...אוף.

טוב, אני פשוט אומר את זה. איתמר, אתה כמו אח שלי. אני יכולה לזרום איתך, ולהשתגע איתך ולא להתפדח מכלום, לדבר איתך על הכל. אתה מכיר אותי יותר טוב מכל אדם בעולם. ואני מרגישה שבגלל שגדלנו יחד, ובנינו את עצמנו זה לצד זו,אני מכירה אותך על כל צדדיך, על היתרונות והשריטות והסודות. וכל כך טוב לי כשאנחנו סתם ככה מדברים, שאתה ממש כמו קרוב משפחה שלי. אני קשורה אליך כמו אל אח. ויש לנו כאן משהו יקר.

ועכשיו אני אומר משהו למרות הפאדיחה הכרוכה בכך, רק בשביל הסיכוי הקלוש שזה  במקום. יהיה עדיף לשנינו לא להסחף אחרי השטויות של האיי לאב יו יו לאב מי. זה סתם יהרוס הכל."

איתמר בהה בתקרה, נזכר בדמעות הקטנות שעמדו בעיניה בעת שעזבה את המקום, משאירה אותו נטוע במקומו. למה את בוכה, הוא קרא אליה. היא ענתה שהיא לא יודעת. היא התחילה לרוץ, צליל דמעותיה המתנפצות על הבטון מהדהד באזניו, המום מסיבה לא ברורה. האם מנחרצותה הופתע כל-כך, או מתוכן דבריה? הוא לא ידע. הוא לא יודע.

האלבום נשמט מידו הרועדת. הוא נרדם.

למחרת נשאר איתמר במיטה עד השעה עשר בבוקר. מבחינתו, אם קמת אחרי שמונה, פספסת את כל הבוקר שלך, ומשם הכל נמרח באפס מעשה עד לערב. זה מה שקרה.

הוא התפלל שחרית בשעה רבע לאחת עשרה במחשבה מפוזרת וראש כואב. אחר כך חזר לישון עד הצהריים, ואז פשוט העביר את זמנו בבהיה בתקרה ובקריאת ספרים שטותיים של אחיו הקטנים. דבר לא בא אל פיו מלבד כוס מים וחצי מעדן. בשש בערב חזר בצעדים כושלות לחדרו והשליך את עצמו על המיטה.

חם. ואין אויר. כל-כך חם... הוא התרומם באיטיות וניגש לשטוף פנים. לכבות את השריפה שהתחוללה בלחיו. הכל בער לו. הבטן, הראש, הפנים.

ריבונו של עולם, מה עובר עלי? חשב ביאוש. הוא אפילו לא זכר מתי הפעם האחרונה חש כל-כך ברע. אולי בגירוש. או כשאחותו דפנה נפצעה בתאונת דרכים.

איך קרא לזה הרופא שאבחן אותו אז? פסיכו משהו... פסיכוסטטי אולי... פסיכוסומטי. מחלה פסיכוסומטית. הערפל הכבר שרבץ על מוחו של איתמר לא אפשר חשיבה מרובה,  הוא רק ידע שמצב של מחלה פסיכוסומטית זה כשלחץ או מועקה נפשית משפיעים על המצב הבריאותי. וזה יעבור באיזשהו שלב.

הוא התנער ונוכח לדעת שהוא עומד ובוהה בדמותו במראה. עור רפוי הצטבר תחת עיניו האדומות, ושפתיו נראו יבשות כאילו ימים שלמים לא באו במגע עם מים. איתמר הליט את ראשו בידיו ונשם עמוקות. מחר, החליט, הוא ילך לים. הוא צריך לים.

"שישמור אותך הא-ל ויגשים משאלתך, שתעשה בשביל אחר, והוא למענך..." הצלילים של רמי קליינשטין מלאו את המכונית ונסכו באיתמר שלווה ורוגע. הוא חייך לעצמו בשקט. אם שיר שהוא אוהב מתנגן סתם כך ברדיו, סימן שהיום הולך להיות יום טוב.

הבוקר קם איתמר הרבה יותר רענן, הרבה יותר בריא ואנרגטי. ההתקף הפסיכוסומטי שלו חלף כלעומת שבא, והחיוך שב לפניו של איתמר. החיים יפים לכולם, דקלם לעצמו, למחייכים פשוט יותר קל להבחין בזה. זה כנראה המשפט האהוב על אביו, אם לשפוט לפי כמות הפעמים שהוא חוזר עליו ביום. החיים יפים לכולם... מה שנכון נכון, חשב איתמר בהשלמה.

שאון הגלים קיבל את פניו ממרחק של כמה עשרות מטרים. כמו תמיד.

הים מעולם לא אכזב את איתמר. תמיד נמצא באותו מקום, לא בורח לשום מקום, תמיד סבלן. תמיד מוכן לשמוע ולספוג את מה שיש לאיתמר להשמיע, ואף פעם לא מעביר ביקורת. לא חריפה מידי, בכל אופן. והים תמיד מקבל אותו בדיוק איך שהוא. גם אם הוא אכזב, וגם אם טעה.

הים... ימית.

ההכרה הכתה בו כך-כך חזק, בכזו עצמה, שראשו איים להתפוצץ.הוא החנה את הרכב ויצא אל החול, מעביר את אצבעותיו בין שרשי שערו. הוא לא חוזר לרכב עד שיש לו מסקנה ביד.

הוא פסע על החול הרך, מקשיב להתנפצות הגלים על החוף. הרוח פזרה את שערו לכל עבר וליטפה את פניו. הגלים, הרוח, החול- אספו אותו אל חיקם, הזמינו אותו לשבת ולהנות מחסותם המגינה. הוא התיישב על הגבול הדק בין המים לחול, והישיר מבט אל עבר האופק. וחשב.

ימית תמיד הייתה שם בשבילו. בכל המשברים. תמיד מוכנה לדבר, ולצחוק, ולייעץ.

היא גם הייתה זו שהציעה שיקחו הפסקה בשנה שעברה. בחופש של השנה שעברה.

היא התקשרה אליו בשעת לילה מאוחרת. הם הרבו לדבר בטלפון בלילות. בשעה שהקטנים כבר עלו למיטות, וההורים לוגמים כוס מים אחרונה והולכים לישון. כששניהם נושאים מבט אל הירח, והוא כאילו מחבר אותם בקשר שקו הטלפון לעולם לא ישכיל לחבר.

היא אמרה שבזמן האחרון היא מרגישה ממש לא טוב עם עצמה. שלאורך כל השנה היא הטיפה לחניכותיה באולפנה שקשר עם בן הוא דבר מיותר ומזיק, והנה היא מדברת איתו כל ערב. שיותר מידי פעמים היא מנתקת את השיחה איתו כדי לדבר עם חניכה שצריכה ייעוץ בנושא הזה, של בינו לבינה. והיא רוצה לחנוק את עצמה כל פעם שהיא נותנת לחניכה עצה שהיא עצה לא נוהגת לפיה. ושבאופן כללי היא צריכה הפסקה. קצרה, באמת, אבל הפסקה. של חודש נניח.

זה היה חודש קשה. של התעלמות מכוונת, של מבטים שנפגשים ומיד נופלים לארץ, של שיחות נדירות וענייניות להחריד, בעיקר במכולת ובשליחויות של ההורים.

גם אז היו לו התקפים פסיכוסומטיים. נדירים אך חריפים. הוא הרגיש נורא. כמו ילד קטן שטרקו בפניו את הדלת. או שסגרו בפניו את החלון דרכו ראה את הנוף הכי קסום.

אחרי השיחה הזו, הוא הרגיש הכי טיפש בעולם. כאילו במשך כל השנים שהיה בקשר עם ימית, הוא סתם נתלה אחריה ועיכב אותה, והיא עשתה לו טובה בזה שדיברה איתו. וכעת נמאס לה סופית- והיא מבקשת הפסקה. בלי לפגוע כמובן, היא עוטפת את האבן שהיא עומדת להנחית על ראשו בעשרות עטיפות ותירוצים, עטיפות שקופות, דרכן האבן גלויה ונראית . ולועגת.

בטח ניסתה למצוא עטיפות יותר עבות ואטומות, שירככו את המכה ויסתירו את האבן, כדי לא לפגוע באיתמר המסכן, שכל-כך הטיבה עימו כל ימי חייה. קדושה מעונה.

באותם ימים הוא פשוט הסתגר בחדרו, ועקב כך הרגיש עוד יותר אדיוט. מה, אין לו חיים בלי ימית? הוא לא נושם בלעדיה? היא אומרת שהיא צריכה הפסקה והוא ישר הופך לסמרטוט?

אבל גם החודש הזה, כמו רוב החודשים, עבר בסופו של דבר. איתמר התגבר, ומי יודע, אולי החודש הזה חישל אותו וחיזק את הקשר שלו עם ימית. אולי, הוא לא בטוח. אבל הצל הזה, צל בלתי נראה ובלתי מורגש, עדיין מלווה אותו בתת מודע, מחכה לרגע הנכון לפרוץ: היא עושה לך טובה.

הוא חיבק את ברכיו הכפופות והרכין את ראשו. המים הרטיבו את כפות רגליו היחפות. הגלים המשיכו להתנפץ סביבו. להתנפץ... על החול. החול מונע מהגל להמשיך ולזרום. והגל? בשלו. ייתן לרוח לסחוף אותו בחזרה אל הים, ואז ישוב וינסה להתקדם. וייכשל. וינסה, וייכשל. וינסה.

ואני? חשב איתמר. אני נשבר פעם אחת, וחוזר בראש שמוט אל הים.

הוא קם בחדות. אני לא אשבר. אני אמשיך בשגרת יומי, אני אוליך את עצמי. אני אנתב את חיי. ואם ימית לא רוצה, היא לא חייבת. היא תקבל את ההפסקה אליה היא משוועת.

בעתיד, צפוי איתמר להחזיר מבטו אל היום הזה, ולא להאמין כמה אויל היה.

ביום שני ברבע לאחת בלילה צלצל הנייד של איתמר. "המלכה של העולם" הבהב המסך. כך קראה לעצמה ימית כשהכניסה את המספר שלה לטלפון, ואיתמר מעולם לא חשב לשנות את הכינוי. השטות הזו תמיד גרמה לו לחייך. כעת צרם לו הכינוי יותר מתמיד.

אבל למרות שהמכשיר היה בכיסו של איתמר והוא הרגיש את הרטט, הוא לא מיהר לענות. המתין צלצול, המתין שני צלצולים, וענה.

"כן."

"היי, איתמר! המון זמן לא דיברנו... וגם לא היית זמין בנייד. ניסיתי וניסיתי ולא תפסתי אותך. גם לא היית בבית..."

למה, חסרתי לך? מעניין... "נכון. הייתי צריך קצת להתנתק. הסתובבתי קצת בלי הנייד." שקר גמור. הוא משקר לימית? הוא משקר לימית...

"נהיית מאלה שחורשים את הארץ ולוקחים איתם רק שורש וחצי ליטר מים? משאירים אותך חצי שעה לבד ואתה נהיה נוער גבעות... תשמע, מאחר וכבר שאלת איך אצלי, אז בא אני אספר לך! דיברתי עם האחראי שלי, ופיברקתי לו שיש לי אירוע מיוחד מאוד שבוע הבא. הוא שאל באיזה יום, ואז פשוט היה לי בלקאאוט- שכחתי באיזה יום המפגש...אז שתקתי כזה לשניה, ואז הימרתי על יום חמישי, כי אתה יודע, תמיד הדברים האלה ביום חמישי. החדשות הטובות הן שיש לי אחיינית חדשה ויש לה בת מצווה ביום חמישי. החדשות הרעות הן שיש לי מפגש ביום שני בכלל..."

איתמר פלט צחקוק קטן, מאולץ-לא מאולץ שכזה. "תראי, אני קרוע פה מעייפות, אז אני אחזור אלייך מחר בעזרת ה', טוב? אני באמת חייב לתפוס שינה... ביי."

"ביי..." הוא שמה בקולה את הבלבול. "לילה טוב."

איתמר ניתק ופסע חרישית לחדרו.

מן העבר השני של הקו הדומם, ימית הביטה אל הירח.

איתמר לא חזר אל ימית. לא למחרת ולא למחרתיים. הנייד התמלא בשיחות שלא נענו. לא נענו? סוננו, ליתר דיוק. המלכה של העולם התקשרה והתקשרה ושלחה הודעות, ורק לעיתים רחוקות זכתה למענה, ליחס כלשהו מצד איתמר. ומידי ערב, הסתכלה המלכה על הירח, והרגישה הכי לבד בעולם.

איתמר נותן לי לטבוע, חשבה בכאב. נותן לי לטבוע בים של דמעות, שלי ושל הסובבים אותי. החבר  הכי טוב שלי נותן לי לטבוע.

חלף על איתמר שבוע הזוי למדי. לצבא לא קראו לו, לא קרה משהו מיוחד בבית, ואת השיחות של ימית הוא סינן. כל השבוע הוא רק נפגש עם אותם חברים פעם אחר פעם, וראה את אותם סרטים בדי-וי-די, וקרא את אותם ספרים מהספרייה.

יום ראשון. לילה. איתמר שם לב שבעשרים הדקות האחרונות ימית צלצלה שש פעמים, והוא מחליט שלצלצול הבא הוא נענה. והצלצול הבא לא מאחר לבוא.

"היי," הוא פולט ומשווה לקולו את הגוון הכי סתמי שהוא מצליח להפיק.

"איתמר!" הדמעות חונקות את קולה של ימית, והוא ממלמלת בבכי כבוש שיבוא למכתש, עכשיו, ומנתקת.

לכאורה, הוא אמור בשלב הזה לחייך חיוך של ניצחון, אבל הוא לא מחייך כלל.

"ימית...?" קרא איתמר מרחוק לדמות השפופה, הרועדת מבכי, שישבה על אבן גדולה.

ימית הזדקפה, פניה שטופות דמעות. "איתמר.. איזה מזל שבאת... הבכי התפרץ מחדש והיא כבשה את פניה בידיה הרועדות.

מול זה איתמר לא יכול היה להשאר אדיש. להמשיך עם ההצגה.  הוא רץ לעברה והתיישב מרחק שתי אבנים ממנה. שותק.

היא הרימה אליו עיניים אדומות וריקות. "זה עידו.. הוא ברח. הייתה לו מריבה גדולה עם אבא שלי, מריבה מזעזעת..." היא ניגבה את הדמעות בגב ידה כמו ילדה קטנה ועזובה. "אתה מבין, חיפשתי משהו בחדר שלו, לא זוכרת מה, ואז מצאתי בארון שלו המון שקיות כאלה קטנות של.. סמים. עידו וסמים, אתה קולט? אז נלחצתי ורצתי ואמרתי לאבא שלי, בגלל שזה פיקוח נפש וזה, והוא פשוט השתגע ובא וצעק עליו. והם התחילו ממש לקלל ולזרוק דברים ועידו פשוט ברח. צעק משהו לאבא שלי וטרק את הדלת אחריו." היא השפילה את מבטה ותחבה את ידיה לכיסי הסווטשרט שלבשה. "לפני שהוא יצא הוא אמר לי שאין לי מה לדבר איתו. קילל אותי כמו שבתוכניות ריאליטי של ערץ 2 לא מקללים..." היא חייכה קלות. "כל זה קרה לפני... ארבעה ימים בסך הכל. מרגיש כמו חודש. עידו עוד לא חזר, אבא שלי לא הוציא מילה מאז אותו ערב, אמא שלי כל היום בוכה, וטליה וצופיה הקטנות- או שהן רבות אחת עם השניה, או שהן בוכות, או שהן אומרות את כל הדברים הלא נכונים. נהיינו משפחה הרוסה למופת..."

איתמר שתק. מוכה הלם, חיפש בקדחתנות מילים שיתאימו, והצליח רק להמשיך ולשתוק.

"ואת כל זה אני צריכה לעבור כשאתה, החבר הכי טוב שלי, מסנן לי שיחות ומתעלם ממני, ועל רקע כל הבלאגן בבית, אני צריכה לחשוב גם מה עשיתי לך שאתה לא מוכן לדבר איתי."

איתמר שתק. שוב. וכי מה יגיד? שהאגו שלו השתולל והשתלט עליו? שהוא לא התכוון?  שהיא האדם הכי יקר לו בעולם והוא יעשה הכל כדי שלא תיפגע? מה יגיד? שהוא אוהב אותה?

משהו בתוכו נשבר נוכח המבט חסר האונים, המבט המתחנן. השואל.

מערבולת אדירה התרחשה בליבו. הכל איים להתפץ, והוא הרגיש כל-כך מבולבל, כאילו הוא נסחף בזרם שלא מוכר לו, אזור שהוא לא שולט בו ואין לו מה לעשות חוץ מלהסחף. להקיר את עצמו לטובת כוח עליון. המילים פרצו מפיו, קובעות מעצמן את הטונים ואת הקצב. הוא הרגיש שליבו משתלט על מוחו.

"ימית, את לא יודעת מה עבר עליי לאחרונה, אני הרגשתי מנוצל, לא, הרגשתי שאני מעיק עלייך, או לא יודע, ואז נהייתי כולי חולה והלכתי לים, ו-" הוא אפילו לא הקשיב לעצמו, רק המשיך לדבר ולדבר, " אני הרגשתי שאני חייב לקחת את העסק לידיים, והתחלתי להתנהג כמו מפגר והגאווה שלי, הכבוד שלי השתולל בתוכי והתחלתי לסנן אותך וכל זה, אולי פחדתי אני לא יודע, אני לא יודע למה עשיתי את זה, כי את כל-כך חשובה לי, ואני כל-כך..." מבטו נפל לארץ, והוא העביר יד רועדת בין שרשי שערותיו. שפתו התחתונה רעדה. דמעה לא קרואה רטטה בזוית עינו. מתלבטת. הוא הרים בכח את מבטו, כמי שמרים משקולת כבדה.

וימית? היא רק חייכה. כמו שרק היא יודעת. היא הנהנה בזהירות, משתדלת שלא לשבור את הדינמיקה. היא הביטה בעיניו, צוללת את תוך הכחול שנצץ מבעד לדמעות, והנהנה.

שלושה חודשים מאוחר יותר, איתמר הציע לימית נישואין. היא הסכימה. אחרי משהו כמו 16 שנות היכרות, הם הרגישו די בטוחים בעצמם.

בארבע בצהריים ביום ה' בשבט, מועד חתונתם ותאריך שהם יזכו לחגוג פעמים רבות יחד, קיבל איתמר הודעה מימית. עכשיו? תהה בליבו, שלוש שעות לפני החופה?היא אמורה להיות בסלון הכלות... אולי זה גם מזל רע לשלוח הדעות לחתן לפני החתונה, חשב בחיוך. הוא פתח.

"אז מה אתה אומר? כשנהיה גדולים, נתחתן?"