"שלום, מדברת נעה ממשרדי ערוץ עשר, אפשר בבקשה לדבר עם מר פרקש?"
"חיים לא נמצא כרגע..." ענתה אדווה בתמיהה. מה כבר רוצים האנשים האלה מבעלה? "ל... למסור לו משהו?"
"מסרי לו בבקשה אנו מעוניינים לראיין אותו, במסגרת שישים למדינה, אודות סרטו "לאבד את הזמן". האם מר פרקש יהיה בבית מחר בשעה תשע?"
"אה.. כן, אבל-"
"מצויין, אנחנו נשלח אליכם צוות. תודה."
הקו נדם. אדווה הניחה את השפופרת.
***
"אבל עשיתם את הסרט הזה לפני שלושים שנה!"
"כן, נכון. הזמן טס... אבל אם הצעירים הללו מתעניינים בסרטים שראו ההורים שלהם בילדותם, מי אני שאמנע זאת מהם?" חים לגם מעט מן התה שהעלה אדים על עדשות משקפיו העבות. "אדרבה, שיבואו. בעזרת ה', יהיה טוב."
***
מולו מתיישבת אישה צעירה, בשנות העשרים המאוחרות לפי ניחושו, מאופרת ולבושה חליפה מחוייטת במיוחד. כשהוא עסק בתקשורת, הנשים לא התלבשו כך, ציין לעצמו. האישה שינתה את זויות הצלמים מספר פעמים, ונראה היה שהיא סוף סוף מרוצה. לזרוק את המסטיק, לסדר את השיער, ללבוש חיוך, והיא מסמנת לצלמים בעזרת שתי אצבעות כמה זמן נותר להם להתכונן. חיים ניסה להזכר מתי לאחרונה שהה בחדר אחד עם צוות צילום. מתי לאחרונה השתמש הוא עצמו בסימנים מעין אלה. מזמן. הוא זע באי נוחות על הספה.
"ובכן, מר פרקש- אפשר לקרוא לך מר פרקש? יופי," האישה המשיכה מבלי לחכות לתשובה, "שמי סיגל, ואני באתי עם מספר שאלות לשאול אותך על הסרט שלך." הוא כמעט מעיר לה שהיא אמרה לו את זה כבר, ושהוא לא סנילי בניגוד למה שהיא אולי חושבת, אבל הוא מסתפק בהנהון. היא רוצה שהוא ישתף פעולה כמו כלכלב, ולו אין בעיה עם זה.
סיגל מישירה פנים אל המצלמה ומהנהנת קלות. אורות אדומים קטנים נדלקים מכל עבר. "אני סיגל אדרי, ואני נמצאת כאן עם חיים פרקש, במאי ותסריטאי הסרט "לאבד את הזמן", המככב ברשימת הסרטים הישראליים המוצלחים של המאה הקודמת. ובכן, מר פרקש, ספר לנו איפה אתה היום."
הראיון מתנהל באיטיות, בקפה ובעוגיות שהכינה אדווה איש לא נוגע, וחיוכי פלסטיק מקובעים מונחים על פני כל מי שאמור לחייך. כעבור ארבעים דקות, לרווחת כולם, הראיון כמעט מסתיים. עוד שאלה אחת.
"ולסיום, שאלה שמעניינת אותי באופן אישי- האם הדמות הראשית של נעמי מבוססת על אדם אמיתי?"
נשימתו נעתקת. רק לא השאלה הזאת. כן. לעזאזל, בטח שכן.
***
"נעמי, רדי לכאן!"
אין תשובה.
"נעמי!" הוא מתחיל לעלות במדרגות, משקיע את כל כובד משקלו בצעדים, למרות שהוא יודע שזה כבר לא מפחיד אף אחד. מילא, כשנעמי הייתה בת חמש או שש, אבל מאז עברו מעל עשר שנים. מעטים הדברים שהוא יכול לעשות שיטלטלו את ביתו, שיטרידו את שלוותה.
הוא דופק בדלת חדרה. פעם, פעמיים, ופעם אחת יותר מידי. מספיק. כעת הגזימה. שום גיל ההתבגרות ושום סערת רגשות אינם מהווים תירוץ לחוצפה.
בכלל, השגעונות הללו שלה לא מוצאים חן בעיניו. התספורת הקצוצה, האיפור, העגילים המשונים. כל מיני קצוות פתוחים, שקעים קטנים בתוך גבולות ההלכה.
לא טוב. האופי הזה, המרדנות הזו. חייב להפסק.
הוא פותח את הדלת בכעס עצור. "נעמי!"
שום דבר. אף אחד. מעטפה. תחושה רעה לוחצת על הבטן.
הוא ניגש לאט אל השידה, ופותח את המעטפה.
"אבא," כתבה נעמי בכתב יד צפוף.
מילים רבות לא היו שם. היא כתבה בתמצות, כהרגלה.
"אבא, חילוקי הדעות ביננו הגיעו עד גבול בלתי נסבל. לך ולאמא יש השקפה מסויימת על החיים, ואני אימצתי אחת לעצמי. שונה. המסגרת הזו שלכם לא מתאימה לי, אני נחנקת בתוכה. איני כמוך, אבא. אני צריכה לצאת, להתבטא. אני לא מוכנה לאבד את הזמן שלי, לבזבז אותו. אני צמאה למשהו אחר.
סוכנת דוגמניות מרמת גן מעוניינת מאוד שאבוא לעבוד אצלה. זו ההזדמנות שלי, ואני לוקחת אותה.
מישהו אמר פעם, אבא, "איש באמונתו יחיה."
אל תחפשו אותי, נעמי."
***
חיים התנער. הוא אפילו התלבט לרגע. אך לא. את העבר יש להשאיר במקומו הטבעי. אחרי הגב.
"לא," הוא עונה, רעד קל על שפתיו, "דמות שרירותית לחלוטין."
תגובות
וואו. מעולה.
תקני- לא "ששש", אלא שש.
(נ"ב בתנ"ך כתוב "וצדיק באמונתו יחיה")
זה פשוט בעיה אישית אני מתעצבנת מכאלה סיפורים בלי סוף......
אבל בכללי הסיפור ממש יפה........
אבל אני לא בטוחה אם הם מקבלים סיפורים, וקצת הרבה חוששת.. |חיוך קטן|.
בכל אופן, תודה.
[הכותרת? תנסו לבטא אותה- זה מה שנפלט לי מהפה.]