השעות חלפו, פטר והנסיכה ישבו גב אל גב, וחשבו. שתקו. פטר חש שמשהו לא בסדר, לא תקין, לא נכון. מה מציק לו? הנסיכה... הנסיכה... זהו זה! הנסיכה. היא צריכה שם.
"תגידי... אני אמרתי לך את שמי. לך יש שם? את זוכרת את שמך...?" פטר התחרט מיד. פני הנסיכה התעוותו בכאב. נקודה רגישה.
"אממ.. אז זהו, שאין לי שם. נולדתי בלי שם! נולדתי בלי שם... קוראים לי הנסיכה."
"טוב, עזבי שטויות, אנחנו נמצא לך שם. הנסיכה זה בכלל לא מצלצל יפה." פטר חייך והרגיש שמצב הרוח עומד לעלות בצורה משמעותית. המצב דרש את זה. "אוקיי. תנסה אותי.." הנסיכה צחקה בתקווה סמויה.
"יוליה. לא? סילבי! סילביה זה שם משגע. וואו, איזה פרצוף, עזבי לא צריך, תשכחי שאמרתי משהו.. מרי! אוקי אוקי, אז לא מרי.. תרגעי..." פטר המשיך בהומור למראה תגובותיה המוקצנות של הנסיכה. "ססיליה! לא, אני לא חושב שאת מלכת אנגליה, מה זה קשור? עזבי עזבי יש לי רעיון מושלם! ויקטוריה! סתם סתם לא.." הנסיכה המשיכה לצחוק ולשתף פעולה. לפתע נדלק האור בעיניה. "אנדראה!! זהו זה, כך נקרא לי. אנדראה." מבט מאושר נפרש על פניה. "אנדראה. מצויין." אמר פטר בהסכמה. "נעים מאוד, שמי פטר, מה שמך?" חיוכים מנומסים- מלאכותיים עלו על פני שניהם. "אני אנדראה. נעים לי מאוד." הם צחקו בשמחה.
פטר חייך למראה עיניה הצוחקות של אנדראה. היא מתרגשת מאוד. יש לה שם. זהות. משמעות בעולם הזה.
באותו רגע הבין פטר שהוא, ילד רוח קטן ועלוב, הולך לעזור לאנדראה. לעשות מעשה בעל משמעות. השפעה. מעשה מניב פרי. התחושה הייתה מדהימה. מצמררת וממכרת, והשאירה טעם של עוד.
פטר הרגיש דחף להמשיך. ילד רוח לא משאיר עבודה לא גמורה. ילד רוח אמיתי עושה עבודה מושלמת. מה עוד, מה עוד...
הוא יוציא אותה מכאן. יחזיר אותה למקומה הטבעי והנכון. אל הכפר. הוא מוכרח להוציא אותה מכאו. פשוט מוכרח. לתת לה לנשום אויר אמיתי וטהור. לא אויר סינטטי, כזה המצוי בארמון המקולל הזה, שהיא ממחזרת בעזרת המניפה.
ואם לא לצאת לנצח, אפילו רק לכמה שניות! הוא יצליח. ויהי מה.
"אנדראה.. מה בדיוק מונע ממך לצאת..?" ... "פטר.." אנדראה פרצה בבכי ופטר רצה לחנוק את עצמו. כמה כאב הוא מסב לה. אך בליבו ידע שזה הדבר הנכון וההכרחי לעשות. "פטר... אתה לא מבין.. לך מעולם לא היה בית. הארמון הנוראי הזה- הוא הבית שלי. המקום שלי. אני מקללת כל דקה שאני נמצאת בו, אך הוא הבית שלי." אנדראה רעדה מבכי. היא הרגישה קרבה עצומה אליו. כאילו שהם מיועדים זה לזה, שהיא אמורה לספר לו את מה שבליבה. ש הרוח שלחה אותו כדי לעזור לה. "פטר אני לא מסוגלת לצאת. בטח שלא לנצח. חוץ מזה, מי יודע, אולי ברגע שאצא מן הארמון אשוב לגילי ביולוגי, האמיתי, לפי שנים. אני מניחה שאראה הרבה פחות נסיכתית כך.." היא צחקה צחוק מאולץ ופסימי, שמיד נבלע בבכיה. אך פטר לא התכוון לוותר. "זה סיכון שאני מוכן לקבל. את הרי בכלל לא הנסיכה. את אדנראה. תני לי שעה אחת בחוץ. שעה אחת מחוץ לארמון, ומחוץ לגינה, ומחוץ לקללה."
עיניה הנוצצות של אנדראה לחשו אישור.
***
"וואו! איזה שקיעה מדהימה.. כל-כך יפה שזה כואב" אנדראה לחשה,וכבר לא ניסתה לעצור את הדמעות שזלגו בלי הרף. הרוח הכתה על פניה וייבשה שני נהרות אינסופיים של כאב שירדו על לחיה, והעיפה את שערה לאחור. בעיניו של פטר, בבגדים הפשוטים שלבשה, היא נראתה יפה מתמיד.
היא התחילה לעכל את העובדה שבמשך שנים היא פספסה את השקיעה מידי ערב. זה חור שהיא חייבת להשלים. היא לא חוזרת לארמון. היא תנדוד יחד עם פטר, שני ילדי רוח, אשר אין דבר שיכול לעצור אותם.
הם ישבו יחד על חוף הים, על הגבול הדק בין החול למים, בין השפיות לטירוף.
הגלים ניסו בכל כוחם לסחוף אותם פנימה, אך הרוח... הגנה עליהם.
הדפה את הגלים ומשכה אותם אל תוך הים.
פטר ואנדראה ידעו שהרוח מחייכת לעצמה בנחת. המשימה הושלמה.
אנדראה הניחה את ראשה על ראשו של פטר ונרדמה. חיוך יפייפה נפרש על פניה.
THE END
תגובות
קראתי עכשיו את כל הפרקים ואהבתי מאד. זה לא כ"כ הזוי וגם לא הפריע לי שהורדת מההילה הקסומה בפרק השני. להפך, התיאור של החיים שלה ממש מצא חן בעיניי.
חבל שזה נגמר בכזו חדות והיה כ"כ קצר... גם הייתי שמחה אם הסוד של הארמון היה נפתר, או שהיית אומרת מה הנסיכה חושבת שיקרה עכשיו עם האגדה הזו עליה או לפחות שהיית מספרת לנו אם היא המשיכה לגדול אחרי שיצאה מהארמון.
גם מעניין אותי כמה זמן היא חיה בארמון.
זהו. היה נחמד אם היית מאריכה ומספרת יותר אבל בכ"ז ממש ממש ממש אהבתי את זה. את מוכשרת ויש לך רעיונות פשוט מקסימים.
אבל לעניות דעתי צריך לתת לזה איזה מסר... איזשהי תכלית...
אבל איך שאת רוצה....