בחסדי אבא'לה שלי!!
זה דבר תורה שכתבתי לדודים שלי, שנוסעים לדרום אפריקה ל-3 שנים לשליחות לקירוב יהודים.
לא תעמוד על דם רעך:
בתורה כתוב "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י", ט"ז). התלמוד במסכת סנהדרין (ע"ג, א') מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:
מִנַּיִן לְרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בְּנָהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר - לֹא תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֵךָ.
הרמב"ם קבע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאוים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".
מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו.
מדינת ישראל בשנת 1998-תשנ"ח אף היא קבעה חוק "לא תעמוד על דם רעך", עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, האומר:
א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת, לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס. זאת יכלה להיות בעצם מטרת התורה בציוויה במצווה זו. כי בעצם, מטבע אנושיותו ומוסריותו של האדם, הגיוני שהיה פועל ב"לא תעמוד על דם רעך" מבלי מצווה מן התורה. אבל המדינה ראתה צורך להוסיף חוק, וחשבה שאין להסתמך רק על הטבע הבריא של האדם.
החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:
"לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם... כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו." ("דברי הכנסת", 22 ביוני 1998)
מצווה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה גם מהפסוק. "והשבותו לו" (דברים כב, ב), שממנו לומדים את המצווה להחזיר לאדם חפץ שאבד לו, וקל וחומר שאם חייו בסכנה שחובה עלינו להציל את נפשו ולהשיבה לו.
לכולם מוכרת המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, מפני שהיא היסוד ליחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו. בנוסף לכך פרטה התורה מצוות רבות ובתוכם שני הציוויים שעכשיו ציינו: "והשבותו לו", ו"לא תעמוד על דם רעך". לא מספיק לחייך אל החבר ולהצהיר כי אנו אוהבים אותו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות ממשית כלפי חברו.
לפיכך, כאשר יהודי נמצא בסכנת נפשות, אסור לעמוד מנגד באדישות, אלא צריך כל יהודי לחוש עריבות כלפי חבירו שנמצא בסכנה, ולעשות כל מה שביכולתו כדי להצילו.
יש כמה דעות שאומרות שבאיסור "לא תעמוד על דם רעך" נכלל אף לימוד התורה עם הזולת (הפצת התורה) . שבעצם שתיקה וחוסר מעשים, כשרואים אח שמרוחק מה' הם בחינת "לא תעמוד על דם רעך"!
מכאן בעצם שמי שרואה יהודי המרוחק מהתורה, ומסוגל לעמוד מנגד ולא לעשות כלום, ושהיצר הטבעי של 'לא להשאיר אדם פצוע לבד' לא מתעורר בו אף פה, זה אומר שהוא עובר על איסור דאורייתא!
התורה- משולה למים. וכי איך יחיה האדם בלי מים? ימות הוא מייד! משמע, שמי שחי בלי תורה, הוא בעצם מת. לא באופן פיזי כמובן, אבל באופן רוחני כן. כך שמה שאתה עושה בעצם כשאתה מקרב יהודי לתורה ומצוות, זה בעצם מחיה בן אדם מת! לפעמים זה גם קשה מאוד, והאדם "גוסס" לגמרי מבחינה רוחנית, ולפעמים במקרים ממש קשים, יש אפילו "מוות קליני", כי הנשמה מכוסה בכל כך הרבה קליפות, שממש אי אפשר לראות אותה בכלל. אבל יהודי בעצם לא יכול לעבור אף פעם את השלב של "גסיסה", בגלל שלכל יהודי יש בעצם "ניצוץ יהודי" בפנים. ואם רק אנחנו נתאמץ ונוריד את כל הקליפות שחונקות את הנשמה, ישוב וידלק לו "הניצוץ היהודי"; ה"אש התמיד" הנמצא בקרבו של כל יהודי, הדולק ולעולם אינו נכבה (שהרי כל יהודי נברא "בצלם אלוקים" ). אחד מעשרה הניסים שקרו בביהמ"ק, הי'ה ש"אש התמיד" תמיד דלק. אז אפשר בעצם להוסיף על זה ולהגיד שהנס נמשך אף ל"אש הפנימית" של היהודי שאינה נכבית. ולמה זה נס? כי איך תוכל האש הזאת להשאר דלוקה כאשר היא מכוסה מכל צדדיה ב"תרבות המערב"?? זה ממש כמו אש שנשפכת עליה כמות אדירה של מים, והיא אינה נכבית. זה נס שאפילו לא יתואר.
ובעצם כל אחד ואחד אמור לחוש את הכאב, כשאחינו לא מחוברים. כי "כל עם ישראל ערבים זה לזה", כל עם ישראל הם גוף אחד, שכאשר כואבת הבטן לדוגמה, זה כואב גם לשאר הגוף, כי כולנו אחד.
אבל כל ההארה הזאת לא יכולה לבוא מעצמה. הנשמה כבר חלשה, אין לה שרירים, ואין לה את הכוחות הדרושים ע"מ להרים את כובד משקל הטומאה שרובצת עליה. כמו שכל אדווה של מים היא דבר יפיפה, אשר מתמשך ויוצר עוד אדוות יפיפיות, אבל משהו חייב להתחיל את האדווה הראשונה.
אשריכם הלל ועליזה היקרים שאתם לא רק שלא הצלחתם להחשות ולראות את אחינו הצמאים היושבים בלי מים, אלה גם אתם הולכים לעזור להם. לא כולם ברמה כזאת גבוהה שהם יכולים תמיד ללכת באש ובמים אחרי הדברים שאנחנו מאמינם בהם. ואתם, הולכים אחרי הדברים שאתם מאמינים בהם, גם כאשר זה דורש ממכם להקריב קצת משלכם. [כגון חינוך ילדכם בבית ספר לא דתי, או עזיבת ארץ ישראל באופן ארעי]
אשריכם שאתם הולכים להיות אלה שהולכים לזרוק את האבן למים, ולהתחיל את האדווה היפיפייה ועדינה של תורה.
אשריכם שאתם הולכים להיות ה"נחשון בן עמינדב" , שהולך לקפוץ למים, אף לפני שנחצה הים. ובאמת יהי רצון שה' יפתח לכם ולכל עם ישראל את הים ברגע שתקפצו, כנאמר "פתחו לי פתח של מחט, ואני אפתח לכם פתחו של אולם", אתם תצטרכו לפתוח אי"ה רק "פתח של מחט", ומייד יפתח לפניכם אף "פתחו של אולם", שהוא אולמו של בית המקדש, שיבנה אי"ה בזכות אנשים כמוכם, שמקנאים לה', שפועלים כמו משה רבינו, שלא יכל לראות איך מרביצים לאחיו, כמו פינחס הכהן בפרשת השבוע, שאש ה' שבערה בו היתה כ"כ חזקה, שלא יכל לסבול לראות טומאה כנגד ה'.
אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, ויהי רצון שנזכה כולנו, כל עם ישראל המאוחד לחזות בנעם ה', בתוך היכלו שיבנה בע"ה בזכות אנשים כמוכם.
תגובות
היחס המקובל למעשה פינחס כמעשה קנאות, ובאמת הדבר מסובך מעט יותר ואף כמובאה
עדיין שייך להזכיר את עומק הקנאות והאמת שמאחורי המעשה לענ"ד
לבד זה אהבתי לקרוא :-)
מה מפריע לך..
יש המון מה לדבר סביב מעשה פינחס ודומני שהדבר תורה לא נתן את המכלול.
כמו פינחס הכהן בפרשת השבוע, שאש ה' שבערה בו היתה כ"כ חזקה, שלא יכל לסבול לראות טומאה כנגד ה'.
הי'ה על פינחס, אז אולי.
אבל במקרה שלי, לא על זה מדובר בדבר תורה, ופינחס-הוא רק הערת רקע, תוספת לא מחייבת.
ו
וע"כ -אין אפילו להכנס לעניין פינחס לעומק, ולמה באמת היתה הכוונה בקנאות וכו'.. אלא התייחסתי לפשט של הסיפור בלבד.
שיהנו שם
לכולנו יש מה לעשות בעניין המדובר וכל אחד עושה זאת בדרכו שלו...כמובן.
יהי רצון שנזכה לעשות..<נ.ב. יש שלבים בבנייה העצמית שלפניהם לא מתחילים לנסות להשפיע..>
בס"ד
הייתי מוכיח אותך על שאת לא מגיבה אבל אני רואה תגובות שלך לאחרים ותוהה על החוסר הדדיות,
מצד שני הייתי צריך בכל זאת למחוק את התגובה כיוון שלפני ואחרי הכל זה די לא שייך לכתוב כך.
כיוון שאני יודע שמגיע לקטע הזה תגובות וגם לך לאור העבודה שאת כן מגיבה נשאר לי להאנח.
[ואל תשאלי למה אני לא מגיב, הרי בכל מקרה הדיון הזה בניגוד לקודמיו עוד נגמר לפני שהוא התחיל,
זה די מבאס להגיב ליצירה למרות שדי ברור שדיון לא יתאפשר לנו לפתח..]
אתה לא צריך להגיב..
אבל סתם לידע כללי-אני ממש משתדלת כן להגיב ליצירות של אחרים!
ועדיין אני עומד על מה שאמרתי בעבר,
כשכותבים דבר תורה כל דבר בו צריך להיות מפותח ברמה כלשהיא, דבר שמובא בתור אזכור צדדי ולא מפותח הוא חד מהשניים, או שכבר כולם יודעים במה מדובר או שהוא מיותר.
בעע, רק לי נראה שזה יצא ביקורתי מידי?,
[תתעלמי מהטון, שיעזב לנפשו. :S]