בתי,
רוצה לכתוב לך אך היד רועדת (או שמא זה ליבי?...) רוצה לספר לך אך המילים קפאו על קצה לשוני....
בתי......
איך אוכל לכתוב על הכאב העז של המחנק בגרון כשהמילים שרוצות להיאמר נתקעות ולא יוצאות?
ימים על ימים של בדידות וריקנות ושל כאב מתמשך ולא נגמר- רחוק מבתי! רחוק מהעין ויודע שגם... רחוק מהלב...
דקות, ימים, שבועות, חודשיים, שנים- של ריחוק. האם יש סיכוי לאחות את הקרעים? להשלים חסכים?
לא רוצה לדעת את התשובה....מתכחש לה....
יכול לראות את פנייך, כמעט ולחוש את רגשותייך באותן שיחות טלפון בודדות, ריקות... (באמת ריקות??)
את האכזבה העמוקה בעינייך ואת שפתייך החשוקות- הנה שוב אותן שתי המילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ואחריהן...כלום!- "מה נשמע?...הכל בסדר? טוב, שלום..." צליל ארוך, ארוך....
אינך יכולה לראות את הרעד בידי כשהנחתי בקושי רב את שפופרת הטלפון חזרה על כנה....
אינך יכולה לשמוע את הנשיפה העמוקה שנמלטה לה בין שפתיי- ' הצלחתי לסיים את המשימה הקשה'-
כן, עצוב, לא- כואב, כואב שלדבר עם בתי זו משימה קשה אך בשבילי זו המציאות-
קשה לי לדבר איתך. איך להתחיל והיכן לסיים...אני יודע שאני.... לא מכיר אותך!!
אני לא יודע מה את עושה, מה את אוהבת, מה חלומותייך...
אני כן יודע- שעזבתי אותך (ולא משנה הסיבות וההתפלספויות, שנינו יודעים על מה מדובר...)
לא חוויתי איתך את רגעייך החשובים,
לא הייתי לצידך בזמנים הקשים,
לא חיבקתי אותך בשעת לילה כשסבלת מסיוטים,
לא הידקתי את השמיכה סביב גופך הרועד בלילה של קור,
לא הייתי להנחות, להדריך, להסביר, ללמד, לחנך,
לא הייתי להקל עלייך בלימודי החיים הרצופים מבחנים, פיתולים וניסיונות,
זכיתי למעט רגעי קסם ואושר בשנותייך הראשונות-
תינוקת יפהפייה, מלאה וחייכנית (אז לא ידעת מה מצפה לך בהמשך...)
אני נוצר בליבי את הרגעים בהם אחזתי בך, חיבקתי, האכלתי ,החלפתי וחיתלתי,
כטיילתי איתך ואת תינוקת קטנטנה רכובה על כתפיי עולזת וצוחקת או מעורסלת בזרועותיי ונמה בשלווה את שנתך....
בתי, יש דברים התלויים בנו,(ועל אלו שלא אני לא מבכה, יש בי האמונה שאת יודעת ומבינה שגם אני קורבן לדברים שאינם תלויים בי) בני האדם. ה' נתן את הבחירה החופשית ביד כל אחד ואחד- לבחור את הדרך הראויה בעיניו ובעיקר "ובחרת בטוב"- לצעוד בדרך הטובה, בדרך האבות הקדושים. ללמוד ממעשיהם וללכת בדרכם.
אני יודע שלא הייתי עבורך הדוגמא הכי טובה. אני מודע לכעסך, תסכולך מהתנהגותי. יודע שאינך מצפה ממני לגדולות ונצורות רק למעט שבמעטים וגם אותו אין בכוחי להעניק לך- ואת חושבת שזה מחוסר אכפתיות, מחוסר אהבה...
אני מתפלל שאת, בכוחות הנפש הגדולים שבך תצליחי לנתב את דרכך ולצעוד בדרך הנכונה ושה' יתברך יאציל עלייך וידריך אותך. לא, לא שתהיי כזו בשבילי, אני יודע שלא מגיע לי. אלא בשבילך- כיוון שיש לך נשמה גבוהה, אצילית ומיוחדת.
ואת, עדיין.... מצפה ומייחלת שבוע אחר שבוע לשמוע אותי אומר: "אני אוהב אותך"....
ואני לא אומר...קשה לי....
ובשיחה הבאה שנדבר, האזיני בתי! האזיני מעבר למילים, לטונים,
האזיני לליבי! אני בטוח שאז תצליחי לשמוע-
אני אוהב אותך!!!
אבא.
נכתב בעקבות מכתבה של "רק בשמחה"- "לאבא"
תגובות
בס"ד
אהבתי את הסוגריים, שמוציאים את זה מקטגוריית יצירה, ומכניסים את המכתב לסגנון מכתב אמיתי. (הוא לא כזה, אבל בסגנון הזה).
היא לסייע ולפתוח אפיקים נוספים ועוד נקודות מבט על חיינו. (מבלי להתייחס ספציפית למקרה שכתבת...)
אני שמחה אם הייתי לעזר למישהו ואם הצלחתי להשיג חלק ממטרותיי...
שיהיה הצלחה גדולה וסיעתא דישמיא בכל העינינים- מקווה ומאחלת שכינוייך מעיד על פנימיותך...
זה עזר זה נתן לי רגע לחשוב על הצד השני לא משנה מה קרה איך ולמה?
ובקשר לכינוי-משתדלת תמיד ובכל מצב להישאר בשמחה תמיד.
ואם רשמתי אותו בתור כינוי אולי יש לי לפחות קצת מהשמחה,לפעמים
מי ששמח כל הזמן מבחוץ זה לא אומר שזה שמחה אמיתית לפעמים זה מסתיר
מתחת הרבה דברים כמו לשכוח מהצרות.
אך אני משתדלת כמה שאני יכולה כי אני יודעת שכל הנסיונות שבאים לנו הם מלמעלה.
וזה בעצם התפקיד שלנו אנחנו ירדנו כדי לעשות תפקיד- עבודה של החיים וכמו
כל עבודה לא תמיד היא קלה אך אנחנו לומדים במשך הזמן איך לעבוד טוב יותר.
וכמו במכתב שכתבתי-למדתי, נפלתי, קמתי, בניתי את עצמי בכוחותיי.
ובמשך השנים כל אחד בונה את עצמו ועל ידי זה נהיה אדם רגיש שיוכל להבין אחרים
מזה שעבר גם דברים דומים ואפילו שונים.
נראה מדברייך שאת חזקה ברוחך!
יתן ה' שתזכי תמיד לראות את האור, השמחה וההשגחה הפרטית בכל דבר ודבר.
כן משתדלת כמה שאני יכולה כי מה שווה להיות עצוב?-נכון ברור שזה קשה וזה מעציב אבל אם נהיה בשמחה אז נעבור את זה יותר קל. וברגעים קשים צריך לגלות תושיה וכוח רצון לעבור את הסבל ותוך כדי שאדם שמח זה יותר עוזר.ואני תמיד מחפשת לראות את הטוב כמה שאני יכולה.