כן, זה אני. לא האמנתם, זה לא נשמע הגיוני, בלתי נתפס - אבל זה קרה. זו מציאות.
אתם קוברים אותי עכשיו. המונים מגיעים, זורמים לרחבה, אני שוכב במרכזה, עטוף בטלית.
מקום כה מוכר, רחבה מרכזית. פה רקדנו בשמחת תורה וסתם שוחחנו על מה שארע.
אוטובוסים מגיעים, פורקים מתוכם חברים, מכרים, משפחה. המומים מצטופפים, מפנים מקום לאנשים נוספים. בתמהון מביטים ובלחש שואלים: "איך ועל מה? הוא היה ילד כל כך שמח.."
אשה קורסת. אנשים זזים במהירות. מפנים את הדרך לצוות מד"א שמפלס דרכו למקום.
חום. עייפות. מבוכה. "איך קרה? ילד נפלא..."
ואני לא מבין, ועדיין זועק: איפה הייתם בזמן צרה? איפה הייתם כשנזקקתי לעזרה? איפה הייתם אותם נשמות טובות שפתאום קמות עם פתרונות יצירתיים, אחרים, לפתע פתאום נעשו גמישים.. איפה הייתם כשהזלתי דמעה? איפה הייתם כשנאנקתי בדממה?
שאלתם "מה שלומך" והמשכתם הלאה. אף אחד לא אוהב לשמוע צרות של אחרים, אתם לא מקבלים תשלום על סבלים...
אז באמת איך ועל מה... ? תעצרו כאן לרגע, קחו נשימה, תרגישו טיפה.
נכון. זה כאב. זה לא היה בתכנון, זה דרש הקשבה, ויותר מזה – אהבה.
כי כשאדם אוהב באמת- הוא יתאמץ, הוא ישקיע, יחשוב ויפעל על איך להשפיע. על איך לעזור לסחוב, להשתתף, איך להקל על בנאדם עייף.
אבל אתם בחרתם בדרך אחרת, בדרך שונה. אתם בחרתם במסלול שכחה.
אמרתם: "נכון, ואז מה? החיים קשים – ועל מה נגרום למציאות אחרת? אדם צריך ללמוד להתמודד, להסתדר, אדם לא יכול להתחלף באחר!"
אז נכון, אתם צודקים. אבל להקל על החיים – כולם יכולים. אם הייתם מתבוננים, מקשיבים, מנסים, אילו רק באמת הייתם רוצים. אילו בזמן הייתם מושיטים – לא הייתם בי מלמעלה מביטים.
מציאות כזו ביומיום זועקת, מעשה נעשה כי הדלת נטרקת,
אם רק באמת נפקח עיניים, נטה את הראש נחדד אוזניים,
אם רק באמת נרצה, נתקן, אם גם בגמישות נמצא את ה"כן"
נביט לאותה נשמה בעיניים, נאמץ את הראש, נושיט ידיים,
ישאר המקרה בגדר דמיון ואזהרה, ולהיפך- למציאות נוראה.
תגובות
קטע עצוב, אבל לא ידעתי שגם בנות קוברים עטופות בטלית..
של מי הטלית? הם רפורמים?
האמת, אני בדיון עכשיו אם כדאי להעביר אותה לרפורמית או להרוג מישו אחר במקומה.
הטעות נבעה משינוי זהויות, התחלתי בבנים ועברתי לבנות, אז הטלית נשארה בבנות..:-)
הנהרוג או נשמיד? :-)
זו נבלה וזו טריפה.
אז מה כן?
ויש כאן עוד פשלת זהויות? :-)
אולי להעביר את המתה למת זכר? או שזה יהרוס..?|תוהה|
הבנות ניצלו.
תשעה באב, הלכה הסעודה.
אפילו סיום מסכת כאן לא יעזור.
לא נורא.
:-)
ובמקום שמחת תורה- רמדאן.
בכל אופן הסיפור כתוב יפה,
אהבתי את צורת ההתחלה,
עצוב שיש מציאויות כאלה...:-(
יומטוב.
יהונתן.
ומעביר את המסר מצוין... וכמה שאני מזדהה עם המסר הזה...
רק החרוזים המעט מאולצים קצת הפריעו לי. אולי היה עדיף בלעדיהם, ולהשאיר רק את הקטע האחרון מחורז.