איילין פסעה הלוך ושוב לאורך המסדרון כשהיא מתוחה כולה.
דלת חדרו של הלורד נפתחה בפתאומיות, והרופא כמעט שהתנגש חזיתית באיילין אשר עמדה בסמוך לדלת.
"שמא נוכל להכנס לחדר כלשהו?" הצליח לשאול לבסוף
איילין נכנסה עימו לחדר ארוח קטן ונעים. היא התיישבה בכורסת קטיפה טובענית אשר הדגישה עוד יותר את רזונה הקיצוני, וסימנה לרופא שישב אף הוא.
לאחר שהתיישב כחכח בגרונו והחל מדבר: " ובכן, מצבו של אביך אכן בכי רע. אולם הנני סבור כי אשפוז בבית החולים כלל לא יטיב את מצבו, אלא רק יחמירו"
איילין קמה ממקומה נסערת- " למה הנך מתכוון ? האם מצבו של אבי הוטב או שמא החמיר?"
הרופא שתק כדג ונעץ את עיניו בשטיח.
איילין חשה שדבר מה אינו כשורה -" אמור לי את האמת!- זעקה בקול לא לה- אל תייסרני לשווא!"
הרופא נשא אליה את מבטו , והיא ראתה בהן כאב כן ואמיתי.
ליותר מכך לא נזקקה, היא צנחה חסרת אונים על הספה הסמוכה וכבשה את פניה בכר, לבל יראה את דמעותיה שזלגו ללא מעצור.
אולם ד"ר בדינגפלד שמע היטב את יפחותיה העזות.
הוא חש חסר אונים, ולא ידע כיצד לנחמה בכאבה העצום.
כאשר יצא מן החדר, הקפיד לסגור אחריו את הדלת ללא כל רחש.
עד מהרה עלה על הכרכרה אשר המתינה לו בשערי הטירה, ולאורה החיוור של החמה אשר החלה לטפס אט-אט במעלה הרקיע, עזבה הכרכרה את אחוזת הרינגטון.
בית היתומים סן-פטר/לונדון(הערה: בפרק הבא מסופר על מנזר רק לצורך נופך לסיפור ולא כדי לתאר את המנזר חלילה)
קול נקישות עקבים הדהד במסדרון.
היתה זו מנהלת בית היתומים ננסי ברנר ,אשר היתה שקועה במחשבות אודות אסיפת הצוות אשר נערכה אמש.
עד לפני זמן לא רב היוותה ננסי חלק בלתי נפרד ממערך הנזירות של המנזר סן-פטר.
אולם ביום בהיר וסתמי נקראה ננסי אל חדרה של אם המנזר, מגדה ווטסון.
היא ניגשה ביראת כבוד ושאלה בטון תמה משהו- " מדוע קראת לי אימי? שמא עשיתי דבר מה שאינו ראוי?"
מגדה חייכה קלות - לא עשית כל רע, יקירתי. כפי שהנך יודעת, מנהלת בית היתומים שכפוף אלינו חולה אנושות.
לעת עתה אחותה ממלאת את מקומה, אולם סבורה הנני שתוכלי לנהל את את בית היתומים במקומה.
הבעה אומללה עמדה בעיניה הכחולות של ננסי-
"מדוע אני?"
- הנני סבורה שתפקיד זה מתאים לך עד מאוד. אולם עדין הנך כפופה למנזר ועל כן, הנך מחוייבת בלבישת תלבושתך הקבועה.
הנני מאחלת לך הצלחה רבה בתפקידך החדש.
עד מהרה התערתה ננסי היטב בתפקידה החדש והתחבבה על הצוות כולו.
דבר אחד העיב במקצת על שמחתה, העובדה שהיתה מנועה מלהינשא.
ועל כן, את כמיהתה הרבה לילדים משלה המירה באהבת אין קץ ליתומים הרכים אשר תחת חסותה,
והם מצידם השיבו לה אהבה רבה.
תגובות
תיאורים טובים, כתיבה מצויינת(אע"פ שאני מרגיש כאן נסיון חזק מאוד להשמע בעיברית "גבוהה". זאת אומרת שרואים שהסופרת ניסתה לכתוב את הסיפור בעיברית גבוהה, אבל עדיין לא הצליחה.), וסיפור נחמד.
אבל אני עדיין חושב שאת צריכה להוסיך עוד נופח לסיפור, פרקים יותר ארוכים, סצנות יותר ארוכות וכו'.
:-)
"הלילות זה הזמן הכי טוב לעבוד על דברים כאלו. ההשראה והמוזה נוחתת בלילה.." :-)
ב.אין לי את כל היום כדי לכתוב, והכתיבה נעשית די חפיף...
ג. אני ישתדל בעז"ה להאריך את הפרקים ואת ההתרחשויות
ד.אתם נותנים לי סיבה להמשיך לכתוב
אולי צריך לתת לו המשך?
אהבתי את הביטויים שלך