יש עוד תקווה

שי גולן ממשפחה עשירה, 'כולה' בן עשרים ואחת כך אומרים מי שאינם מכירים אותו.אך מי שמכיר יודע את האמת.שי הוא סטודנט לרפואה.

הוא לא רצה שההורים שלו ישלמו את הכל לכן עבד במשמרות ערב.

שי עבר ליד המשביר וראה ילדה מנגנת בגיטרה ושרה,כמובן נתן לה שקל והמשיך לו.

שי חייך התחיל לשמור ולעזור לאנשים שבאים,שערו הבלונדיני וגופו הנאה דווקא גרם לבנות לנסות להתחיל איתו,זה היה די מבייש אך, תמיד ענה בחיוך. לדעתו זה רק מפריע.

לאחר כמה ימים שי הלך כדרכו לעבודה, הוא ראה שוב את אותה ילדה שמנגנת בגיטרה ושרה,כשהוא חשב על זה,היא הייתה כאן כל הזמן,אך היה כל כך עסוק שלא עצר לחשוב על זה יותר מידי.

הגיע שבת, יום חופשי שלו להיות עם חברים, שי יצא החוצה ועבר דרך המשביר וראה את הילדה.

"היי,מה את עושה כאן כל הזמן?ההורים שלך לא דואגים לך?"שאל שי.

הילדה צחקה בבישנות,"זה בסדר הם לא דואגים."אמרה והמשיכה לנגן.

שי רצה לשאול 'למה' אך לא שאל הוא המשיך ללכת,ואז נעצר לאחר שני צעדים.

הילדה נראתה מלוכלכת אך, היא ידעה לשיר ולנגן יפה היא הייתה מקסימה.

היא תמיד הזכירה לו את הגיטרה החשמלית שלו הוא התגעגע אליה מאוד אך, תמיד לא היה זמן.

הנערה שרה בעצב,למרות ששי לא ידע להגדיר בדיוק, רק פשוט אהב את הרגע.

וכך שרה את השיר(מילים אהוד מנור.)

 לילה בוא,רד עלי,

בוא עטוף אותי עכשיו, עצום את שתי עניי,                  

רד לאט, את עין השמש עפל,  

שים ידך ביד הגשם הנופל, ונפל..

וענן יחוג מעל ימי הים,

חוג יחוג יומם וליל,

חוג יחוג ורוח מיילל,

והים יגיעה עד גגות תבל,

ואין אוויר אין אש אין חול,

ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול,

וקץ לכל.  

שי הצטמרר מאיך שהנערה שרה, לפתע היה לו דחף לדעת את שמה.

"הי איך קוראים לך?"שאל שי, הוא התביש מעצמו.

היא לא ענתה מיד, אך הביטה הרבה זמן בעיניו עד שהחליטה לומר את שמה.

"שמי טליה אך, כל מי שמכיר אותי קורא לי טלי או טל."אמרה בשקט.

שי חייך,"טליה הרבה יותר מתאים לך."אמר ברצינות.

טליה השפילה מבטה, היא לא הייתה רגילה למחמאות ולא ידעה אך להגיב.

"את גם שרה ומנגנת יפה."הוסף שי, הוא הרגיש שהוא נסחף.

"אתה מגזים...וחוץ מי זה אתה לא אמרתה לי את שמך.."אמרה טליה שכבר הסמיקה ממש.

שי חייך במבוכה,"כן נכון,שמי שי גולן."אמר.

"מה השעה?"כאילו נזכרה טליה במשהו חשוב.

שמונה וחצי..מה קרה?"שאל שי.

"אני חייבת ללכת נדבר כבר, שלום."אמרה טליה, שי לא הספיק לענות. טליה כבר לא הייתה שם.

טליה רצה לבית שלה,לא בדיוק בית אלא יותר כמו צריף שעוד רגע מתמוטט.

"אבא! אבא!אני כאן!"צעקה טליה בקשי נושמת בגלל הריצה.

אביה בא בצעדים גדולים לכניסה,"כסף!"חתף אביה את הכובע.

הוא התחיל לספור במהירות,"200 ₪,פחות מאחיך ב5 שקל!!צעק בקולי קולת.

"ולא רק!"הוסיף."את מאחרת ב2 דקות!!"צעק.

טליה פחדה, הוא היה יכול לעשות לה הכול, היא שנאה אותו!כי את כל הכסף הוא היה מבזבז בהימורי קלפים בקזינו, ואם לא היו נותנים לו את מה שרוצה הוא היה מסוגל להרביץ מכות, וזה כשיש לך מזל כי כאשר היא רוצה הוא היה קושר את הידיים והרגליים לעמוד חשמל או איזה עץ ומשאיר אותך שם כל הלילה כדי שתלמד לקח.

הוא הוציא את החגורה שלו ונתן לה שלוש מכות הגונות.

"אבא!בבקשה אני רק הייתי רעבה!אתה רוצה שאני אעבוד בלי לאכול כלום?לא שמעת שאנשים מתים אם הם לא אוכלים?"התחננה טליה.

אביה התעצבן,"את מתלוננת?אה!אני מנסה להביא כסף ואת מתלוננת שאין אוכל?כנראה שלא הספיק לך להיות שבוע שעבר על העמוד את כנראה צריכה תזכורת!"צעק אביה

תחכי לערב.."הוסיף.

"אבא!אני לא מתלוננת!אני מבקשת...אבא אני הבת שלך אתה רוצה שאמות, רחמים, אבא רחמים!"בכתה.

אבא שלה כל כך שנא את הפרצוף הזה שלה,הוא נתן לה סטירה הגונה,"תפסיקי!את לא תצליחי להתחמק מן העונש!"צעק והלך משם.

טליה הלכה לחדרה,היא שנאה אותו כל כך שנאה, טליה ידע שהלילה היה קר כבר החורף היא התפללה שלא ירד עליה גשם, גם ככה היא מקוררת וכל פעם שמגיעים 'לעמוד' אבא שלה לא מרשה סוודר,זה עונש צריכים לסבול עד הסוף, הולכים עם חולצה קצרה במילא אין לה עוד בגדים אך, האמת לא היה מה להתפלל שלא ירד גשם כולם דיברו על גשם שמתקרב, כן רק זה חסר לה מכל הימים בשנה דווקא הלילה!היא לא כעסה על זה שיורד גשם, היא כעסה על אבא שלה וגם על אמא המטומטמת!ברחה מהבית רק עם אחיה הגדול והשאירה אותה ואת אחיה האמצעי.

ומה שהיא "עוזרת" זה שכל חודש היא שולחת לבנים לשניהם, ופעם אחת היא שלחה סוודר לה ולאח שלה איציק.

איציק חזר אביו תפס את הכסף שלו,"300 שח,כל הכבוד!"אמר.

איציק ניכנס לחדרו, טליה נשכבה על המיטה(סדין ומעיל קרוע.)

היה לה קר, ככה זה כל הזמן או רעבים או שקר השאלה מה גובר על מה.

עכשיו באותו הרגע נראה שאבא אוהב יותר את איציק, אולי אבא אוהב אותו יותר אבל, זה לא אומר שהוא לא נענש מלקבל מכות.

טליה בכתה בשקט כי עם אביה היה שומע אותה היה מרביץ לה מכות,הוא שונא שהיא בוכה,"את כמו אמא שלך!"ככה היה צועק לה.

גם טליה נראתה כמו אמה שתי טיפות מים.

'אולי',חושבה לעצמה 'בגלל זה אבי יותר קפדן איתי?'.

לפתע איציק נכנס לחדר.

"מה את בוכה שוב?"שאל ברוגז.

טליה נאנחה וסגרה את הדלת "עוד פעם.." אמרה טליה,היה להם מזל שאבא שלהם הלך רגע לבנק.

איציק שתק,כן גם הוא ידע על הגשם והקור הלילה גם ידע שהוא לא יכול על אביו, שהם ביחד ניסו כבר אי אפשר למנוע ואי אפשר לברוח כי אין לאן.

איציק דאג לה אבל פחד יותר מאביו ממד אחד. מצד שני גם די ריחם עליו אביו הוא משוגע.

הערב הגיע: טליה חייכה אליו (אל איציק)אך ראו עלייה שהיא רוצה לבכות, לצרוח, לצעוק, למות.היא לא הייתה בטוחה שתחזור בבוקר.

איציק רעד כל כך וברח מהר לחדרו. הוא ידע עוד מעט עוזב את הבית והולך לצבא, הוא חייך לעצמו ולא היה לו יסוריי מצפון הוא היה לבד.

אביה של טליה מצא עץ לתפארת, לא גלוי ונראה לא חשוב.

אביה חייך היה קר,והגשם נראה קרוב.

"אתה ידעת שהערב ירד גשם?"שאלה טליה למרות שהתשובה הייתה ברורה.

"כן, ככה תלמדי שלא מתלוננים,רק ככה תלמדי.."אמר אביה, היא ידעה שהוא משוגע אך, הפעם הוא פשוט היה ברור הוא משוגע!

אז השעה הייתה אחת בלילה, והוא משאיר אותה שם עד הבוקר השעות הכי קרות אך, טליה לא אמרה כלום.

לפתע הוא תפס אותה חזק, חזק מידי, לא היה טעם לצעוק איש לא היה בסביבה. לא רק שזה מקום נידח ביום זה גם מקום נידח עוד יותר בלילה.

אבל טליה נסתה בכל זאת לצאת מן הקשירה אך, זה לא עזר זה היה חסר טעם. היא נקשרה לעץ בידיים וברגליים.

"ליתר בטחון נקשור גם את הפה",אמר אביה אלקוהל נדף מפיו. "אבל למה?גם אם אצעק אין כאן אף אחד איש לא ישמע אותי!"צעקה טליה באיימה טליה.

"תשתקי!לא דברתי אלייך!את אולי רוצה להיות כאן עוד לילה!"צעק עליה.

טליה ידעה שהוא מסוגל לכן לא ענתה.

הוא קשר לה את הפה.

ואז הסתובב והלך,הכל היה חשוך,אבל טליה לא פחדה מהחושך היא פחדה מכל מיני חיות ,וגם פחדה שהקור ירדים אותה והיא לא תקום בבוקר.

'טליה!אסור לך להירדם!אסור!זה מסוכן!'צעקה לעצמה מבן הדמעות.

היא הרגישה סחרחורת והיה לה קר, טליה אמרה לעצמה לנסות לזכור דברים נחמדים שרקו לה, וישר חשבה על שי גולן,היא לא ידעה למה אך, זה הצליח היא לא יכלה לדעת כמה זמן היא קשורה לעץ לא היה לה שעון.

הגשם התחיל כבר לרדת לפני הרבה זמן, היא הרגישה כאב ראש כאילו תקעו לה פטישים בראש.

היא גם התקשתה לנשום והיא חשבה על איציק, היא ידעה שהוא לא מחפש אותה ורצתה לכעוס עלו,אך כל מה שיצה לה זה דמעות שלדעתה חסרות פשר. בגשם הזה,כבר ראתה התחלה של אור ראשון אך, באותו רגע כבר התחילה להזיע מרוב קור, 'טליה אסור לך להתעלף!אסור!תשארי ערה!'אמרה לעצמה.'אבל למה?'נדחפה חשבה,"די"נסתה לצעוק.

הגשם הרטיב את גופה הרוח הצליפה בה, והחולצה נדבקה לעור שלה ונראה כאילו שהיא נמצאת על העץ שבוע כי היא ממש רזה.

טליה ראתה מטושטש אך ראתה אולי את השמש, אולי דמיון של שמש.

אך כבר ראתה הכל שחור.

טליה התעוררה: היא מצאה את עצמה בבית חולים."איפה אני?"אמרה בקושי.

"התעוררת.."אמר שי.

"שי?מה קרה?איפה?מה?"אמרה טליה שהייתה כל כך מבולבלת.

"הי לאט, אתמול עבדתי במשמרות הייתה תאונה בכביש ונעצרתי שם שעות, ואז ראיתי משהו זז ליד עץ בהתחלה חשבתי שזה חיה, והמשכתי לנסוע,ואם את יודעת כשיש תאונה נוסעים לאט אז בגשם שיש תאונה עוד יותר לאט, ואז פתאום ראיתי שהראש שלך נפל ולא הייתי בטוח אבל חשבתי שזה בן אדם ולמזלך הייתי ערני. אז ראיתי שזה אדם וירדתי לשם ומצאתי אותך היית חצי מתה, היית קשורה לעץ וגם נראה שהרביצו לך,והיית עם חולצה קצרה בגשם..."אמר שי נראה מזועזע.

"כן, אני בהחלט צריכה להסביר את זה,היה זה..אבא שלי, אני ממש לא יכולה לפרט את הכל אך, זאת הדרך שלו ללמד אותי לקח על שהתלוננתי שאני רעבה."אמרה טליה.

שי היה מזועזע,הוא ידע שהיא לא שקרנית ואין לה שום סיבה להגיד דברים כאלה.

"מה עם אח שלי..איציק?"שאלה טליה פתאום.

"לא יודע,יש לך אח?"תהה שי.

טליה השתעלה,"הוא יותר גדול ממני."אמרה לו ונראתה מתוחה.

"שי אם אבי יבוא ויראה שאני לא על העץ הוא יחשוב שאיציק עזר לי לברוח!הוא יכול לעשות לו דברים איומים!לא!הוא יכול להרביץ לו בחגורה אני חייבת לחזור אני לא יכולה להשאר כאן דקה!"צעקה טליה.

שי נבהל,"לא!את משוגעת!את חולה את עם 40 חום!לפני שעה היית עוד מעולפת!"צעק.

 "תעזוב אותי!" בכתה, 

"לא!אני מאמין שאבא שלך כזה,הוא אבא שלך!"אמר בכעס.

"אתה לעולם לא תבין אותי!!!"כעסה

שי היה המום,חשב שתנסה לסנגר על עצמה,אך לא היה משנה לה מה שי חושב.

טליה התלבשה,רק את החולצה הקצרה בלי כלום.

"תיקח אותי לעץ?"שאלה טליה בתמימיות.

"ניראה לך?!את משוגעת! את חייבת ללכת לבית חולים למשוגעים!!"צעק שי ואז גיחך.

"טוב,"אמרה מתאלמת מכל מה ששי אמר לה, ויצאה מהחדר.

"לאן את הולכת?"שאל בכעס מה.

"לתפוס טרמפים."ענתה.

"עם חולצה כזאת?"לא האמין שי.טליה לא ענתה, הוא לא מאמין לה עדיף שתשתוק ותנסה למצוא את העץ הזה.

"אה שי!תודה שהצלתה את החיים שלי!"נזכרה טליה להודות.  "וסליחה שכעסתי, אך  אין לי ממש בררה.."הוסיפה.

ושי חשב,'איזה אדם מוזר.'אמר ונסע לביתו.

טליה הגיעה לעץ,היא מצאה את החבלים על הרצפה,עוד היה בוקר בערך שמונה בבוקר,אך אביה תמיד בא בשמונה וחצי(כשאמר שש הוא אף פעם לא היה מתעורר) היא קשרה את הפה הרגליים הידיים היה מסובך אך קשרה אותם חזרה כן, היא בהחלת הייתה חולה מאוד אך לא היה לה ממש בררה היא הייתה קפואה,אביה היגיע והתיר את הקשרים.

"אני מקווה שלמדת לקח!"אמר ברצינות.

טליה לא ענתה היא פשוט הלכה לצידו בשקט לא היה לך כח ניגמר לה היכולת, והיא לא האמינה שהיא הצליחה להגיע הביתה."יש לך שעה לישון לפני שאת מתחילה לעבוד."אמר לה והלך לחדרו.

"איציק התעורר כששמע את פתיחת הדלת,טליה נזרקה על הסדין.

איציק פתח את הדלת,"טלי!"אמר בדאגה.

טליה סיפרה את מה שקרה כולל כאשר התעלפה.

"את קודחת,את חייבת רופא,אין זה מסוכן.."אמר וניראה מתוח יותר מתמיד.

"אתה יכול להביא לי דלי או כלי עמוק כל שהו."בקשה טליה.

"כן אני שניה חוזר."אמר אפילו בלי להבין למה.

הוא הביא דלי,טליה הקיאה לבפנים.הוא הביא לה סוודר וכיסה אותה,"טליה.."אמר.

"איציק, קר לי..ואני מרגישה שאני הולכת להירדם.."אמרה,טליה הייתה חיוורת.

"לא!אסור לך להירדם..לא!"אמר אך, איציק הרגיש אבוד.

כן שעה עוברת מהר,האבא נכנס לחדר,המראה זה לא ניראה טוב, טליה ואיציק.

"אבא! טליה חייבת רופא!אבא!"צעק איציק,הוא רעד כולו.

"איציק,"טליה תפסה את היד שלו חזק(עד כמה שיכלה) עם כל זה שהיא רעדה,"אל תשאיר אותי לבד,"התחננה,היא השתעלה.

האבא שאולי היה משוגע(לא אולי בטוח)היה לו עדיין לב והתקשר לרופא בדחיפות.

"אבא מתקשר לרופא!על תוותרי לי..לא עכשיו!"התחנן איציק.

טליה השתעלה שוב,"איציק,אבא התקשר לרופא!אבא התקשר לרופא!"לחשה טליה.

"כן, טליה כן, תשארי כאן!"צעק.

"איציק..אל תעזוב אותי..."היא בקשי הצליחה לומר זאת.

"אם תשארי ערה אני מבטיח אני לא אעזוב אותך.."אמר

טליה הרגישה בחילה.

"תביא את הדלי.."לחשה. היא הקיאה שוב.

ואז דפיקה זה היה הרופא הוא ראה את טליה והוא לא היה צריך יותר ישר לבית חולים."תגיד אתה האבא?אתה לא רואה שהיא צריכה בית חולים!"אמר בכעס

הזמינו אמבולנס איציק עלה איתה,הוא החזיק את היד ודמעות רצו לצאת לו אך, לא יכל הוא התכווץ כאשר טליה אמרה לו שחזרה לעץ בגללו טוב, בגלל אבא אבל בשבילו.

הוא ידע שבחיים לא היה עושה את זה בשבילה.

הרופאים באמבולנס צעקו ונתנו לה חמצן וניסו להוריד את החום,איציק פחד לאבד אותה,כן היא אחותו,"טלי את מסוגלת,תלחמי."לחש לה.

הוא נישען והחזיק את ידה,היא הייתה קרה. הוא ידע שטליה חלשה בגלל חוסר מזון שלא היה בבית עוד לפני הכל ותמיד התחננה הוא לא השתדל לעזור לה,'על מי אתה עובד,תמיד הייתה גונב כסף כדי לקנות אוכל ואף פעם לא נתתה לטלי אך, היא נראת קטנה לא רק רזה,היא בוא נגיד לא התפתחה נשארה קטנה וחלשה כל כך,תמיד היה דואג מה יקרה לה?! אתה ידע לדאוג לעצמך'.אמר איציק לעצמו.

אך היא הייתה פחדנית,ודווקא היום היא אמרה לאבא שהיא רעבה,וכנראה ידעה שזה מה שיקרה.      

הם הצליחו להגיע לבית החולים כאשר טליה עוד בהכרה.

מאיציק בקשו שעכשיו לא להכנס כי היא בטיפול, ולא יכל לראות מה יש לה.

בהמשך הזמן גם האבא הגיע,"מה המצב?"שאל בשקט.

"לא יודע,הרופאים בודקים,גם אני מודאג מאוד."אמר איציק בקשי.

איציק ציפה שאביו יכעס,אך שתק וניראה מודאג.

איציק רצה לומר לו משהו אך חושב שאולי זה לא הזמן, אז שתק וחיכה לרופא.

הרופא יצאה מהחדר של טליה

"מה שלומה?"שאל איציק כאשר פנה אליהם,"כנראה זאת דלקת ראות מאוד חריפה גם היא חלשה כרגע, יש בעיה שנובעת מדבר אחר היא ממש בתת תזונה! זה מקשה כי מערכת החיסונית נמוכה...זאת אומרת שהיא לא אכלה המון זמן,זה בעיתי לא רק המחלה שהיה לה קשה מאוד להתגבר גם רואים שהיא לא התפתחה מאוד בעיתי קשה לדעת אם תשרוד."אמר הרופא חמור סבר.

"לא הבנתי מה אמר מה המצב?"שאל האבא.

"לא טוב היא חלשה אבא!נורא חלשה.."אמר איציק כמעט בבכי.

האבא הכניס את ראשו בין כפות ידיו זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה את אביו ככה.

הם ישבו שם שלוש שעות איציק ידע שאם כל זה שהיא חלשה היא לוחמת בכל הכח.

רופא אחר יצאה מהחדר הוא ניראה עייף ורופא אחר החליף אותו.

"סליחה אדוני,מצטער להפריע לך,אחותי נמצאת שם, ואני לא יודע מה הולך יותר טוב או רע חס וחלילה,אני מודאג תוכל לעזור לי?"התחנן איציק.

"כן טליה לוי,שמע היא לא מוותרת אך, קשה ביותר היא אך אומרים צריכה עידוד,היא מתחילה להתעייף רואים שעבר עליה לילה לא קל, בכלל לפני המחלה היא לא הייתה משהו זה יותר גרועה מאנורקסיה ניראה שמשהו מנע ממנה לאכול, זאת רק דעתי."אמר הרופא והמשיך ללכת.

איציק הלך לשרותים הוא שתף את פנו. השעה הייתה כבר אחת וחצי בצהריים.

הוא ניראה מתוח ומודאג הוא חשב שהוא משתגע.

"הי מה קורא איתך?"אמר גבר בלונדיני גבוה.

"אני כבר לא יכול, אני מחכה כאן שלוש שעות ואחותי כאן איזה סיוט היה לי ויש לי. היא חולה בטיפול נמרץ לכן, אני ניראה רע..."אמר איציק בקול סדוק.

"כן גם לי זה היה הבוקר מצאתי איזו משהי טליה קוראים לה קשורה לעץ בגשם,לקחתי אותה לבית החולים ואז היא ברחה כאשר אמרה שהיא צריכה לחזור בגלל אח שלה ואבא שלה, מופרעת זאת עם 40 מעלות חום.

"מה?!"אמר איציק בתדהמה."כן די מוזר.."אמר שי וצחק.    

"לא אתה לא מבין,זאת אחותי,אני איציק ואבא שלי ממש מטורף, כן אם לא היה רואה את טליה במקום על העץ שם אני באמת לא יודע מה היה עושה לי אך, אחותי אמיצה לא מטורפת היא סיכנה את החיים שלה למעני. אני יודע שלא תאמין אם  אספר לך לכ,ן כאשר אבא שלי קשר אותי לעץ צילמתי אותוי מאחורי הגב, לא משנה שהייתי צריך חמש שנים לגנוב מאבא שלי כסף לפני שיבזבז אותם בהימורים, אני נותן לך שי את המצלמה,תעשה בה את הדבר הנכון!".

 איציק די התבלבל הוא לא ידע למה שי היה בבית החולים ולמה הביא לו את המצלמה.

'כנראה שלא אדע אף פעם.' אמר לעצמו.

שי לקח את המצלמה וחיבר אותה למחשב שהיה בבית החולים.

שי נדהם למה שראה התמונות היו מזעזעות. הוא הרגיש מגעיל על כך שלא האמין לטליה ולא מנע ממנה ללכת ורק חשב שהיא מטורפת.

שי הלך משם לתחנת המשטרה הוא ידע שזאת חובתו לעשות זאת.

שי בקש להגיש תלונה וגם אמר שיש לו הוכחות השוטר הסתכל רק לכמה רגעים בנעשה, ושלח שוטר לבית החולים.

ואכן האיש נכנס לכלא ומכיוון שהיו הוכחות טובות נכנס ל15 שנה בכלא אחרי ערעור והורידו לו חמש שנים.

בכל הסיפור איציק ושי נהיו חברים אחרי הכל שי עזר לו מאוד, גם לשי היה הרבה כסף(מההורים)ויכלו לתת לה טיפול יותר טוב. היא התאוששה ועברה למחלקה רגילה.

"שי אני חייב לך תודה, אני לא יודע מה הינו עושים.."אמר איציק בכנות.

"את האמת זה בזכות המצלמה שלך."אמר שי וצחק.   

טליה כבר קמה ממטת בית החולים, לבשה את בגדיה וקיפלה את בגדי בית החולים.

שי נכנס טליה קפצה ישר,"הי תרגעי זה רק אני,"אמר וחייך

טליה לא ענתה היא הלכה לכיוון הדלת.

"הי לאן את הולכת?"שאל שי וחיוכו נמחק.

טליה הסתובבה,"מה זה עניינך?"שאלה בעוקץ.

"נו,באמת אין לך איפה להיות, בואי לבית שלי."אמר ונאנח.

לטליה נהיה פתאום עצוב ולא הסתכלה בפניו,"סליחה אך לא אוכל לבוא לבית שלך."

"למה?זה.."ניסה שי לומר.

"לא,אני לא יכולה כי אין לי אך להחזיר לך טובה, שי זאת לא אני גם אם תגיד שאנך צריך כלום, אני לא אוכל לבוא אלייך."התפרצה טליה.

"מצחיקה!את יודעת מה את תנקי את הבית שלנו אף אחד לא מנקה אותו,מה את אומרת?"אמר שי בעדנות לא אופינית, אך ידע שטליה לא תוותר היא בהחלט לא הייתה באה עם לא היה אומר לה שהיא תנקה את הבית.

"טוב אני מוכנה."אמרה טליה בחיוך עדין, ואז חשבה 'מתי פעם אחרונה שחייכתי?'

לדעתו היא עדיין הייתה מוזרה, וחשב שאין פלא שתהיה מוזרה.

שניהם יצאו מהחדר איציק חיכה,הוא ראה את טליה מחייכת כבר שלוש שנים לא ראה אותה מחייכת גם הוא חייך, באמת היה על מה.

אף אדם לא ידע את משמעות החיוך חוץ מטליה ואיציק, הוא היה עמוק הם חופשיים, איציק בצבא וטליה במשפחה אומנת.(לאחר שאביו הרשה לו כמובן)

הם יצאו החוצה סוף לצרות תחילת החיים זה כאילו הם נולדו מחדש.

שלושתם ידעו שלא ישכחו את היום הזה. הינה מתחילים חיים חדשים טובים יותר.

"יש עוד תקווה."אמרה טליה וחייכה לשמים.