יצירות של שרון כהן

למה כל פעם שאני רוצה להתפרק ובא לי לבכות זה אומר להראות חולשה?
למה כשאני רוצה לשחרר את הכול, אף אחד לא יכול לסבול את זה?
למה לצחוק ביחד ולבלות אפשר... ולהיות מצחיקה ושנונה אפשר... אבל כתף לבכות עליה- אין מי שיתן. כאילו בכי זה דבר רע...
אם אף אחד לא מת לך, אז למה את בוכה?! קשה לך? תתמודדי! מה את בוכה??!!!
למה אסור לי לבכות?! לפעמים זה צריך. עובדה שיש את זה שדמעות זולגות לך מהעניים...
כל

דברים שבורים סדוקים
מפוזרים בביתי.
מאיפה הכל התחיל?
איך הכול קרה?

דברים רעים עצובים
נראו בביתי.
איך להתגבר?
ולאיפה להמשיך?

כועסים, צועקים, בוכים, רבים.
אין לזה סוף!!

די!!!

הזדמנות אחרונה"

מאז שהיו קטנים שיר ועידו היו רבים על כל דבר שרק אפשר לדמיין.
החל מ 'של מי הספר' ועד 'הפוליטיקה המודרנית', על כל דבר שעולה על רוחם.
בתחילה אימם הייתה מתערבת ומנסה להפריד בניהם אך, עד מהרה התייאשה והמריבה הייתה חלק מהרגל הבית. אם לא היו רבים היה סימן שמשהו לא בסדר וכדאי לבדוק מה קרה.
"מי גנב לי את הבמבה! רציתי אותה לשבת בישיבה! " צעק עידו לחלל הבית. כמובן שאף אחד

פרק 4: מורה חדש ומבחן:
אליאן קיבלה מדים של בית הספר: חולצה שחורה מכנסיים ומעל חצאית עד הברך בצבע שחור.
הם ביקשו ששערה יהיה אסוף והיו לה נעלים סגורות. "אני לא כל כך אוהבת מדים..." אמרה אליאן בהיסוס.
"זה בסדר שנה הבאה לא תצטרכי ללבוש אותם יותר." אמרה סיוון בחיוך.
אליאן הלכה להתייצב בחדר המבחנים כמו שג'ק אמר לה אתמול, היא היססה מעט כיוון שהיא לא ידעה על מה היא הולכת להיבחן. לא הייתה לה

פרק1: אליאן נעלמת:
"גיל, מה קרה לך?" שאלה הדר כאשר עמדו שניהם על גדת הנהר.
"אליאן! הלוואי והייתה פשוט נעלמת!!" צעק גיל בכעס.
הדר נדהמה: "למה אתה אומר את זה?! היא אחותך הקטנה!"
"איך את יודעת את זה? היא סיפרה לך? אני לא מאמין! " התעצבן.
'שוב היא עושה לי את זה!' חשב.
"היא התקשרה אלי וביקשה שאני אסלח לה, אז היא סיפרה לי שאתם אחים. למה לא סיפרת לי קודם!" תמהה.
"כי היא מוזרה!

זה לא היה אמרו להיגמר כבר
אבל יש כאב שפשוט לא נגמר!
יש שמחה שלא נגמרת?
אולי אם נדע תמיד
שאנו יהודים, לעד נשארים
לעד אלוקים נמצא, ויש אהבה ענקית
שלעולם אינה נגמרת..

יום גשום וקר התחיל פתאום
לא קרה דבר.
וממך לא שמעתי כבר יומיים
אומרים:"לא מוצאים אותו"
אני כבר דואגת
מה היה מחר?
מה היה עכשיו?
אני כבר עייפה מלחפש..
לא רואים, יש ערפל כבד...
חושך ברחוב רק פנסים דולקים מעט.
מראים את הדרך, את הכיוון
ובכל זאת
לאן?

רציתי לומר לך תודה
אך, נעלמת.
רציתי לחייך לך
ולתת מבט של תקווה.
נשמות עולות
כמו חיילים במדים.
מביטים למעלה
ללא נשימה.
ואני כאן. יושבת ובוכה
הדמעות לא נגמרות
לא נותנות לי מנוחה.

זה לא עזר
בקשתי סליחה
זה לא עזר
הוא עדיין כעס.

בכיתי וצעקתי.
ומהיום הזה רק שתיקה
דמעות על רקע לבן לא נראות.
לא נשמעות.לא חשובות

חסרות משמעות.

שי גולן ממשפחה עשירה, 'כולה' בן עשרים ואחת כך אומרים מי שאינם מכירים אותו.אך מי שמכיר יודע את האמת.שי הוא סטודנט לרפואה.
הוא לא רצה שההורים שלו ישלמו את הכל לכן עבד במשמרות ערב.
שי עבר ליד המשביר וראה ילדה מנגנת בגיטרה ושרה,כמובן נתן לה שקל והמשיך לו.
שי חייך התחיל לשמור ולעזור לאנשים שבאים,שערו הבלונדיני וגופו הנאה דווקא גרם לבנות לנסות להתחיל איתו,זה היה די מבייש אך, תמיד ענה בחיוך. לדעתו

אנחנו רצים מתנשפים
לא נושמים.
לאן?לאן?
החול בעניים
ולמעלה רק שמיים
למה?למה?
יש מלחמה.
ואין בררה.
תוציאו סכינים,חרבות וחצים.
שלום לא יעזור
כי אז הכל היה שחור
אז למחמה למהר.
לפני שאת המועד נאחר

הלכתי בשדה ולקטתי מספר
מספר ועוד מספר.
בזהירות שלא למעוד
במוקש.

כבר עברתי חצי דרך
למטרה הסופית.
אך עכשיו זה יותר קשה
כי אי אפשר לדעת איפה

המוקש האחרון.

נפלתי, נפלתי ושוב נפלתי,
אבל אני לא מתכוונת להתייאש.
כי בייאוש כבר בחרתי רבות
ולא נתן לי דבר.
רק חלל שחור שלא נגמר.
(פשוט ריק)

אבל התקווה שאולי יום אחד
אצליח להתקדם,
נראה לי כמו מדבר
שבסופו של דבר-
יהיה יער ירוק.

פרק 6:פגישה אחרונה:
הבוקר למחרת גיל מצאה את עצמו על ספסל באיזה פרק. הוא לא זכר איך בדיוק הגיע לשם אבל, זה לא שינה לו הוא רץ לתחנה.
הוא ידע שהוא מפספס לימודים של כיתה י"ב. 'למי אכפת עכשיו! ' חשב בפיזור נפש.
כל מה שמעניין אותו כרגע זה למצוא את אליאן.
הוא נכנס לתחנת המשטרה, השוטר המבוגר עם העיתון כבר נעמד, "האחראי כבר מגיע..." אמר בלבביות.
האחראי יצאה מהחדר האחורי עם קפה וסימן לו ללכת

אליאן הלכה בכיכר ציון בירושלים. בין מסוממים לשתויים וגם קבצנים מלוכלכים כשלפתע, שמעה צעקה איומה. היא רצה לבדוק מה קרה וראתה חמישה בחורים לבושים בשחור תוקפים בחורה.
"הי!" צעקה, "תעזוב אותה!"
הבחורים הביטו בה ורצו לכיוונה. הם היו גדולים בהרבה אבל, מגושמים. אליאן חייכה והתחילה לתת להם מכות, כולם ברחו.
"איך עשית את זה?"שאלה הבחורה.
"טוב, זה סיפור של בית יתומים, בעצם בית היתומים לא

נותנים חיים
הרוצים להרגיש
אך מה?
העצב והדכאון לא נותנים דבר.
וצעקת הדממה
קורעת שחקים
מגיעה עד לאלוקים.

השמחה נותנת חיים.
אז תשלחו חיוכים.
אפילו שמחות הקטנות
נותנות תקווה
לכולם אהבה, מתיקות, צפיה, ואמונה.
כמו ילדים קטנים.

פשוט שמחה.
חיה בנשמה
לכולנו תקווה ושמחה

יש ימים שהם פשוט מבאסים.
כי פתאום כולם חולים.
או שסתם יוצאים מהלימודים.
יש ימים מבאסים.

אתה מת משעמום.
אתה מחפש אבל אין כלום..
אז אתה יושב על המיטה שלך ופשוט נרדם..
ואתה חולם על סיוטים ודם.
ואז אתה קם.

בסוף אתה מתיאש מלחפש.
הולך לחבר'יה ומתחפש.
עושה את עצמך משהו אחר.
משהו מיוחד,חבר.

זהו סוף, סוף פסוק.
אל תביטי לאחור.
תמשיכי ואל תדאגי,האור קרוב.
הדרך סלולה
אך ביחד נלך, לא לבד, את עם כולם.
ובסוף רק נדע אם זאת הדרך הנכונה.
הקשיבי לקול שבליבך,לנשמתך.
כי רק הקול הזה יודע את הדרך
שלך טוב.

פרק 5: גילוי:
אליאן נעדרה כבר יותר משבוע וגיל חיפש אותה בכל מקום אפשרי.
"אני הולך לחפש את אליאן." אמר גיל ואינו שאל את אימו כמו שעשה במשך כל השבוע. גיל לא חשב לחפש את אליאן בכיכר ציון אך גם לא ידע כבר היכן למצוא אותה, לכן חיפש שם בכל זאת כיוון שזה המקום האחרון שחשב שתמצא. גיל הסתובב בין האנשים עם תצלום של אליאן ושאל אם מישהו ראה אותה, רובם סימנו לשלילה. גיל כבר חשב להתייאש מכיכר ציון שלפתע,

פרק 2: סודות
גיל פתח את היומן והתחיל לקרא:
"ליומני היקר:
היום מלאו לי שלוש עשרה, לאף אחד לא אכפת. אולי אף אחד לא ממש יודע, אני רק מקווה שהיום אני לא אכבל מכות.
נמאס לי מהמקום הזה! ונמאס לי שאני יתומה! ומי אמר שמשום שאני יתומה אף אחד כבר לא אוהב אותי ורוצה אותי? מי מחליט את הדברים האלו? ומה הקשר לגרב רקובה? אני לא נרדמת בלילות מרוב כאב... כל גופי שורף מבפנים!- ואני גם לא מבינה על למה

לא, הוא לא היה חי אף פעם
תמיד היה מסביבו רעש
הוא לא הסכים לשמוע, ורק שצייצתי...
הוא השתיק אותי בגסות.
כיסה אותי בשמיכות רבות
ואם זה לא עזר
הלך למסיבות, שמע מוסיקה בקולי קולות.
רק לא לשמוע את אותה צעקה
את הנשמה.

רע: תסעי מכאן ואלתחזרי.

טוב: אל תלכי לא אל תסעי...

רע: מה ישל לך לעשות בחור המסריח הזה, רק בור שחור שאליו אפשר רק ליפול, אין לאן להתקדם ולפרוח לברוח מהמציאות הזאת ולראות מקומות אחרים חדשים...

טוב: יש חיים יפים רק תני חיוך ותתמודדי...

רע: אין חיים יפים יש רק מקושטים מאופרים שנראים טוב, הכל שקרים מלכלכים שנדבקים לבגדים לא נגמרים אין להם סוף...

טוב:

מגירה

לפעמים עדיף להישאר במגירה.
לא לדעת רק לא לדעת
את האמת.
שלא להתפורר,להאחז בעץ
כבר שקט מסביב
אך מהמגירה לא יוצאים.
השקט לפעמים רע הוא
אך איך יודעים?
אם טוב או רע?
לא יודעים,לא מסתכנים
נשארים.

זה כל כך כאב לראות את זה.
שוב ושוב
כמו הנחל הזורם
וכמו מעיין מתגבר
זה כואב ולא פוסק.
אנשים הולכים לאט.
ולפעמים רצים עד שלא רואים אותם.
כמו הדמעות המלוחות.
זה כואב ולא פוסק