אני פרפר לבן. עם כנפיים עדינות, מתנפנפות, שזזות קצת מצד לצד כשבא משב רוח.
אני פרפר קטן. עדין כזה, שעלה שנופל עליו יכול לקרוע לו את הכנפיים שמשמיעות עיוושת קלילה, שנשמעת קצת כמו רוח.
אני פרפר כלוא. כזה, שמנפנף בחוסר אונים בכנפיים הקצוצות שלו, שממשיך לנסות לעוף, למרות שהוא יודע שבמשבצת אין מקום.
אני פרפר נוסטלגי. שזוכר את החופש של פעם. שמתגעגע לשמיים כחולים שמשתרעים עד האופק, לחולות בלתי נגמרים, לאוויר הפתוח, הטהור.
אני פרפר שמתגעגע. מתגעגע לעוף חופשי, לבד, עם הרצון שלו, שכבול ביכולת שלו, אבל רק בה.
אני פרפר עצוב. פרפר שקשה לו להיות סגור בתוך המשבצת המוכרת של הממונים עליו מכורח, משבצת בה הכנפיים השבריריות והיפהיפיות לא נכנסות בשלמות.
אני פרפר מדוכא. הכנפיים שלו נשמטות ביאוש, נכנעות לקונבנציה, מוותרות על המיוחדות והיחודיות שלהן.
אני פרפר שנהפך לשחור. המשבצת הורידה צבע.
תגובות
את טובה את בכל מה שמתקרב לפרוזה, כמעט הספקתי לשכוח.
[ברוכה השבה?]
|עיקום אף|
שיהיה. בגלל שאף אחד לא עשה את זה, אני יעיר לעצמי:
המוטיב של הפרפר בתור דרור הוא די נדוש. אז נכון שפיתחת את זה לכיוונים חדשים אבל עדיין נשאר בפה טעם של: קראנו כבר. חוצמיזה, הפריע לי ההפיכה בפניות, שקצת בלבלה את כל העסק. קטע כזה לטעמי צריך להיות חד מאוד, כדי להעביר את במסר בחוזק הרצוי. בקיצור, כדי לנסות להמשיך לפתח את הרעיון של המשבצת, כדי קצת לחדש, וחוצמזה לעבור על כמה מילים ולחדד אותן. בהצלחה, אחותי.
(טוב, מישהו היה צריך לעשות את זה!)
ולדעת להעיר לעצמך זה הכי קשה.
בהצלוחה
כנראה שיש קטעים שקשה להעיר עליהם לא בגלל שהם מושלמים, אלא בגלל שהתוכן מוכר או לא הולם חזק.
אבל הביקורת שלך ממש במקום!!
[טוב מספיק?]