[אזהרה למי שקורה את השיר!: א'ל תחפשו חרוזים!!.. כי אין!!]
הַכֹּל נִרְאֶה אָפֹר, אָפֵל וּאַפְלוּלִי.
מְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹר שֶׁבַּקָּצֶה.
מְאַמֵּץ עֵינַיִם בְּתוֹךְ הָעֲלָטָה,
אַךְ נִיצוֹץ בָּאֹפֶק לֹא נִרְאֶה.
לֹא כּוֹכָב אֶחָד נִרְאֶה בִּשְׁמֵי הַשְּׁחוֹר,
וְלֹא קֶרֶן אוֹר מִזְעָרִית.
מְדֻכָּא עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתִי,
וְתוֹהֶה הֲיֵשׁ עוֹד תִּקְוָה.
פִּזְמוֹן: אַךְ מָחָר יֵשׁ בֹּקֶר חָדָשׁ,
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח,
הַצִּפּוֹרִים יְזַמְּרוּ,
וְהָעוֹלָם אֵלַי יְחַיֵּךְ ... :)
אֵדַע שֶׁגַּם הַחֶרֶב הַמּוּנַחַת עַל צַוָּארִי,
נוֹתֶנֶת מָקוֹם לְתִקְוָה.
אַחַר כָּל יְרִידָה- יֵשׁ גַּם עֲלִיָּה.
וְאַחַר כָּל לַיְלָה-בָּא הַיּוֹם.
הָיוּ רְסִיסֵי הָאוֹר נִסְתָּרִים עַד מְאֹד,
וְעַתָּה מְפָזְרִים אֶת זָהֳרָן.
כִּי מָחָר יֵשׁ בֹּקֶר...
כִּי מִן הַחוֹחִים צָמְחָה שׁוֹשַׁנָּה,
אֲשֶׁר יָדְעָה יְמֵי כְּאֵב וּשְׁחוֹר.
וְשִׂמְחָתָהּ שׁוֹכֶנֶת בְּלִבָּה,
וּמְגָרֶשֶׁת אֶת כָּל הָעֵצֶב הַקּוֹדֵר.
אָנָּא אֵלִי עֲטֹף אֶת נִשְׁמָתִי,
בִּשְׁכָבוֹת שֶׁל אֹשֶׁר וְשִׂמְחָה.
הָגֵן עַל נִשְׁמָתִי מִפְּנֵי כָּל הַכְּאֵב,
צַיֵּר לִי מְצִיאוּת שֶׁל עוֹלָם יָפֶה.
כִּי מָחָר יֵשׁ בֹּקֶר...
תגובות
חוסר החרוזים - חבל, חרוזים היו מוסיפים כאן המון.
לא לחרוז הכל, אבל כל שורה שני ורביעית - כמעט חובה.
שלושה טרשים מהשומרון.
נ.ב.
כל מי שנעלב מכך שהוא קיבל שלושה טרשים - אצלי שלושה זה הרבה. אני ממעיט מאד בחימושים.
בשיר שלך, מעין כמיהה כוספת לרוח עליונה, המסרבת להסכים עם המציאות...
את פותחת באפלוליות, בעלטה שלא נראית ממנה כל תקוה, אך ממשיכה
בפזמון המתחדש עם שמש הבוקר ושירת הצפורים, כאילו אומרת לנו
שיכול להיות אחרת.
לקחתי לי כתמצית השיר את התחדשות החיים,
עם רסיסי האור הנמשכים למרחבים, ואת הידיעה
ש"סוף ירידה - עליה".
אור זרוע על יומך, מיכל. :)
כּנרת
בחסדי אבא'לה שלי!!
ושמי מיכל שרה..;-)