הנעלם פרק ז'

פרק ז'

005 זינק על האקדח, הוא תפס אותו בשני ידיו והעיפו מהמרפסת הפתוחה.

במהלך זה פתח 005 את גופו למכה, הבריון הבלונדיני הרים אגרוף הישר לפרצופו של 005.

הבלונדיני קפץ מהמרפסת ישר לגינה שלא הייתה רחוקה.

005 השתטח על הרצפה , דם החל לרדת מאפו השבור. הסוכנים ששמעו רעש הגיעו לחדר בזה אחר זה.

הם החלו לטפל באפו, והשכיבו אותו על המיטה בחדרו, הוא היה מעורפל חושים.

העינים האכזריות של הבלונדיני כשהכה אותו, העבירו בו צמרמורת, שהצליחו להזכיר לו ימי ילדותו...

מרתף- ברלין- גרמניה-תש"ד

צרחות נשמעו במרתף של ביתו.

"זה התינוק." ניחש.

הוא לקח מהמטלה את רובהו, וירד למרתף.

האמא נבהלה בראותה את הנאצי בפתח, ומהרה להשתיק את התינוק.

" הוא עיצבן אותי." ירק לפניהם."או שאתם מביאים לי אותו, או שאני יורה בארבעתכם." הצביע אל האבא ואמא ואל הילד בן השלוש עשרה, ובן התשעה ימים. "לא" זעק האב. הוא כיון אליו את רובהו, וירה ברגלו. האם נבהלה עד מוות. וגוננה על תינוקה שאך לפני שמונה ימים נולד. הנאצי כיון את הרובה על האמא, ושם את ידו על ההדק. אך לפתע עיניו של הארור נעצמו, הנאצי מת לפניהם כשבגבו נעוץ פגיון. מאחוריו עמד זקן חיוור עם זקן לבן...

הוא תפש בידו, את ידה של האם...

ולפתע אור לבן הובזק בין הידים, והתפשט על גופם של השנים, ולפתע נעלמו שניהם כאילו בלעה אותם האדמה.

את כל זה סיפר לו אחיו, שגדול ממנו בשלושה עשר שנים. וסיפר לו גם על ההמשך...                                 

"שנינו היינו לבד במרתף מופחדים. וחיכנו לבאות, לפתע נשמע קולו של אבא ברקע:

' בני היקרים, לכו לדוד שמואל משם הוא ידאג לכם ' אבא גנח.

תפשתי אותך בזרועתי, וברחתי איתך דרך המערה שבמרתף. המערה נכרתה לפני שנים רבות, והיתה מובילה מהבית, ליער מחוץ לעיר ברלין. אביך כשהחל השלטון של ימ"ש הגה רעיון, היה לו ידיד גרמני טהור, הוא ביקש מהנאצי לקחת את ביתו,

בתנאי, שהם המשפחה, יגורו במרתף.

הוא הסכים ברצון, אך לאחר שלש שנים מהמכירה, נהפך הגרמני לנאצי.

ובכל זאת הסכים הארור להשאירם בביתם.

בכל אופן, תפשתי אותך, ורצתי ריצה שלא הייתה מביישת צבי.

אחרי שסוף סוף הגעתי ליער, כבר היה חשוך, אך בגלל שאבי אימן אותי להתרגל לחושך, הצלחתי להגיע "לעץ המסתור"

"עץ המסתור"  היה מחבוא של כל הדברים הנחוצים, כגון: רובה מיושן, סכין, כסף, אוכל, ומפת העיר.

את כל זה לקחתי עמי, והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לתחנת רכבת, שם נאנחתי על הספסל של התחנה.

קניתי כרטיסים, ועליתי על הרכבת העמוסה. כל הזמן אחזתי אותך, והשקתי אותך חלב מבקבוק שהיה בעץ.

את ההמשך אני לא בדיוק זוכר. אך כשהגענו סוף סוף לשוויץ, לא אשכח.

 לאחר שעה של הליכה מאומצת, הגענו לשערי ביתו של אחי אמי.

סיפרתי לו את הסיפור המצער על אבינו, ועל המקרה המוזר שקרה לאמנו.

חמש שנים התגוררנו אצל הדודים. ואחרי זה, הלכנו לביקור בביתנו, (כמובן אחרי המלחמה).

הבית מצא חן בעיני הדודים והחליטו לאמצו.

הימים שהינו בברלין היו קשות מאד, האנטינשמים הצעירים התנקלו אלינו, והיה קשה מאד.

יום אחד, כשהייתה כבן שבע בערך...

יצאת להסתובב בעיר, כשלפתע מצא אותך איזה בריון צעיר { את זה דן אף פעם לא שכח }

הבריון תפס אותך בגרונך, והכה אותך מכות נמרצות. עד שאיבדת את ההכרה.

לאחר התיעצות לא קלה החליטו הדודים להגר סופית לאמריקה, הארץ החופשית.

 את ההמשך ידע דן לבד : הם שלחו אותו ואת דוד, אחיו,  לבית ספר יהודי בעיר.

כבר בגיל צעיר גילו את כשרנותיו של דן, כחוקר. בגיל שתים עשרה.

וכך היה : יום אחד יהודה, חברו הטוב ביותר, הביא לכתה גביע מכסף, יקר מאד.

כולם התלהבו, ונתקהלו סביבו. כך היה בהפסקה הראשונה, בהפסקה השניה,ההתלהבות פחתה, וכולם ירדו למטה לשחק.

כשחזרו כולם מוזעים לכתה, נשמעה זעקה מפיו של יהודה: " הגביע נעלם."

כולם החלו לחפש בכל הבית ספר, את הגביע הנעלם. אך הם לא מצאו אותו.

ולאחר יום. הסיפור נשכח מלב כולם, חוץ מיהודה, כמובן...   ודן, חברו הטוב.

יהודה בקש מדן בתחנונים, שימצא את הגביע. וסיפר לו בלחש: שהגביע של סביו, וקיבל אותו בירושה.

דן החל לעקוב אחרי סימני אצבעות, בתיקו של יהודה.

ואז החל לקחת מכמה ילדים, תביעות אצבעות.

ולסוף גילה את הילד הגנב. אך לא רצה להלשין, אז הוא הלך לילד, וביקש ממנו יפה את הגביע.

הילד הגווין צבעים, והסכים להחזיר בתנאי ,שדן ישבע לו : שלא יגלה ליהודה מי גנב.

דן הסכים מחוסר ברירה, והחזיר ליהודה את הגביע. וקיים את הבטחתו...

לאחר היסודי, עבר לישיבה תיכונית.

לאחר שלשה שנים, הלך לנסות את מזלו כשוטר.

לאחר שראו השוטרים את כשרנו. החליטו למסורו ל F.B.I. ושם החל במקצעו,  עשרות שנים.

עד שהפך לאחד מהסוכנים הבכירים ביותר. ושמו הקודי היה 005.

           *                                                                *                                               *

005 קם ממטתו בכבדות. ראשו היה מסוחרר, האגרוף שחטף היה כואב.

האכזריות של הגרמני, הזכירו לו את המכות שחטף מהצעיר בגרמניה.

אבל משהו בעיניו התכולות שלו, הזכירו לו את אמו, שראה בתמונה בביתו.

אך הוא היה מוזר , להיות איש נורמלי.

המחשבות רבצו על ראשו ללא הרף, הוא סילק את כולם מראשו, ויצא מהחדר.   

 הוא הציץ בשעון שהיה תלוי על הקיר. השעה היתה חמש אחרי הצוהרים .

הוא ישן שמונה שעות.

 הכל התנהל כשורה, הסוכנים התכוננו לרדת לבית חולים.

היה כפול סוכנים, משום המקרה עם הבלונדיני.

לפתע נגש סוכן אל 005 ונגע קלות בכתפו.

" המפקד קורא לך." והלך לדרכו.

005 מיהר לחדרו של ג'ון, ודפק בדלת.

סוכן חסון במיוחד פתח לו את הדלת.

"כן?" שאל בקור, את 005.

"המפקד קרא לי." ענה מתעלם מגאוותו הפגועה.

לאחר כמה דקות שנדמו לנצח, נתן לו הסוכן להכנס.

005 נכנס לחדר והביט סביבו, בלשים מקצועים חקרו את החדר למצוא עקבות.

הוא נגש לפתח חדרו של ג'ון, שחיכה לו בקוצר רוח.

" שב ! " פקד עליו בחביבות, כשהוא מצביע אל הכורסה מולו.

 "תודה שהצלת אותי." פתח ג'ון עוד לפני ש 005 הספיק להתיישב.

 " עכשיו אני מרגיש בטוח יותר, גם בגללך, וגם בגלל הסוכנים המובחרים שבאו." ג'ון נראה מרוגש כולו.

" בא נלך לבית חולים." קם ג'ון ממקומו, ויצא.

הוא סימן ל 005 לבוא אחריו, לאחר שיצאו מהחדר , המשיך ג'ון ללכת.

005 עקב אחריו עד שהגיעו לפינה חשוכה.

באותו זמן הגיעו הסוכנים אחריהם, וג'ון סילקם בידו.

לאחר שהסדיר את נשמותיו, שאל את 005 : "מה השם של אמך? " 005 לא חזה לכזאת שאלה.

" דבורה הינדה." ענה. " למה? " שאל.

"לא סיפרתי לך מה עוד קרה כשהבלונדיני הכניס אותי לחדר." פתח ג'ון.

וחכה לשאלתו הברורה של 005. "מה? " השאלה כמצופה הגיעה. 

" הוא אמר לי, שבא מכוכב ששמו היה נור...לי..וס,  או מורפ...יוס, משהו כזה." ניסה להזכר.

" ואז אמר לי שמטרתו למצוא את הזקן, ולנקום בג'ורג' ווידר." 005 הופתע 'איך הם יודעים?'.

" ואז שאלתי אותו מה שמו. הוא ענה לי ששמו ג'נוק. ואחר כך שאלתי אותו האם כל אנשי הכוכב נראים כמהו.

והוא ענה לי :' לא, אמי גם כן נראית כך, ואבי נראה כמו שאר אנשי הכוכב.'

'מה שם אמך? ' שאלתי אותו. והוא ענה לי: ' אמי היא משוגעת. בכל אופן קוראים לה בגלנדונשה בדבדוה דבורה הכלמכינה  הינדה.' ואז סימן לי לשתוק, והבנתי ששאלתי מספיק שאלות.

והשם הזה הזכיר לי משהו, אני מתכוון לשלישי ואחרון." גמר ג'ון את שטף דיבורו. 

" אתה בטוח?" לא האמין  005 "דבורה הינדה?"

" כן." גם ג'ון התפלא. ואז אזרתי אומץ ושאלתי אותו שאלה אחרונה...." אמר ג'ון, כממתיק סוד.   

המשך יבוא אי"ה