שלי

ונקרעת אני בתוככי,

הוא מושך לצידו שלו,

ואני לכיוון שלי.

ובוכה אני בליבי,

הוא חושב, מדבר, מנתח,

אך אני בעקשנות שלי.

ונכנעת אני בנפשי,

ועכשיו הוא הבוכה,

והדמעות אינן שלי.

וזורקת אני את כל הבא לייד-

את הקרוב,

ואת הזכרון.

את הכאב,

ואת האושר.

את המצחיק,

ואת המפחיד.

את העצב,

ואת השמחה.

את הכעס!

העיצְבּוּן!

הזעם!

חוסר ההבנה!

חוסר האונים..

חוסר החיות..

אני מצטערת.

אבל לא יכולתי עוד.

רציתי רק משהו קטן,

משהו בסיסי..

רציתי לחיות!

ושלווה אני עכשיו בנשמתי,

ואיני יודעת כעת מה איתו,

כי הוא כבר אינו שלי.