הנעלם פרק י"א

פרק י"א

שניהם הלכו בדממה, שהעיקה על אחד מהם.

הוא קצת חשש, קצת.

זה היה ג'ים, בנו של 005. והנסיך מנורפיוס.

ג'ים לא כל כך האמין לו, אמא לימדה לא לדבר עם זרים, אבל מצד שני, הזקן נראה איש טוב.

הנסיך שם לב לחששות שהעיקו על בן העשר, והוא רצה שהוא קצת ישמח, הוא רצה שהוא יבא איתו, לכוכב.

" מה קרה ? " שאל את הילד, " מה מפחיד אותך? " פניו של הילד נראו לפתע מאד מופחדות.

" ש.ש...ם." הצביע באצבעו הקטנה, על חבורת נערים רוחבית שהתקרבה לעברם, בצעדים מאיימים.

" אל תדאג." הרגיע אותו.

הם היו ששה, בריונים, הם הקיפו אותם, מכל צד עמד בריון עם שרוולים מקופלים.

הזקן נראה שליו, עד שגרם לאחד מהם להתפקע.

זה היה רחוב אפל ומסוכן, שם השתכנו מפיונרים צעירים, מסוכנים.

" מה אתה עושה פה ? זקן." קרא אחד מהם.

הוא ספג את העלבון, ואחז בידו של הילד, שלא הפסיק לרעוד.

"הי !" קרא אחד שנראה הצעיר מכולם. " הוא דומה לדמבלדור, רק חסר לו משקפים." כולם צחקו מהבדיחה, לא בכל יום רואים תחפושת מוצלחת.

הם חיכו שהזקן ישבר, אך הוא נשאר עם עיניו המימיות, שליו.

הבחור שנראה המסוכן ביותר, כובע שחור עם כתובית שנראה כדם, שלף סכין מחגורתו.

ג'ים נבהל, ותפס בחוזקה את גלימתו של הנסיך.

" וזה הארי פוטר." צחק הצעיר, והצביע על ג'ים.

הנסיך לחש לעצמו: " הגיע הזמן."

הוא הרים את ידיו אל-על, אורות כחולים פרצו מידיו, לתדהמתם של הצעירים.

אותו צעיר עם הסכין, זינק עליו, אך כאילו מגן שקוף הגן על השנים, והוא השתטח על הרצפה.

הסכין עדין היה בין ידיו, הוא עשה את עצמו מת.

זה היה קצת טיפשי הצד הזה, משום שחבריו החלו לפחד.

הם ברחו כל עוד רוחם בם, חוץ מהבוגר ששכב על הרצפה דומם.

ג'ים הרפה את אחיזתו, הוא האמין יותר בנסיך.

לאחר עשר דקות של הליכה שקטה, התלונן ג'ים, " אני רעב."

" מה אתה אוהב? " שאל הנסיך.

" לחמנייה בנקניקיה. " ענה הילד.

הזקן לא ידע מה זה, אך הוא הזמין את זה בכישוף.

בידו נחה לחמנייה טרייה, עם נקניק בתוכה.

ג'ים שמר על כשרות, אך היה מאד רעב, לבסוף שאל את הנסיך, " זה כשר? "

הנסיך קרא את מחשבותיו והבין את רצונו, הוא זימן נקניקייה קשרה.

אחרי שג'ים גמר לאכול והרגיש שבע, שאל את השאלה, שהנסיך ייחל לה מהתחלה.

" אני יכול להיות כמוך? " שאל בתמימות, " ז'תומרת לעשות כשפים? "

" כמובן " ענה מייד הנסיך. " עם תבוא איתי."

ג'ים היסס, הוא לא ידע למה הוא מתכוון, "לאן?" שאל.

הנסיך ברר את מילותיו לפני שענה, " לארמון שלי." זה לא היה שקר, מפני שהוא הנסיך.

" יהיה לך מה שאתה רוצה." המשיך בפיתוי. " אוכל, כסף, בגדים, כשפים ועוד הרבה דברים."

" זה בשיקגו? " שאל ג'ים.

" מכאן." התחמק, והמשיך ללכת.

לאחר רבע שעה הגיעו לשער גבוה, ששמרו עליו שני כלבים איימתנים, רוטוולירים.

ג'ים פלט צרחה קלה, ותפס בשרוולו של הנסיך.

" אל תדאג, הם שומרים על הבית שלי." אמר וצעד בבטחה בשער.

הכלבים ריחחו אותו, ונעמדו דום.

ג'ים לא העיז להביט לאחור, הוא רק קיווה שהנסיך צדק.

הם המשיכו לעבר מעבר צר, שומם.

הם הלכו בדממה, כל אותו זמן ג'ים אחז את ידו של הנסיך.

אחרי חצי שעה הם הגיעו לתא טלפון-ציבורי מיושן, אדום, שנראה כאילו ריססו אותו בתת מקלע.

הוא עמד להיכנס לתא, אך לפתע אור לבן בקע ממנה, ומתוכה יצאה אישה עטופה בשחורים.

זה היה המקשר בין נורפיוס, לאמריקה-ארה"ב-שיקגו, המעבר היחיד.

מי שיצא משם הייתה בגנלד, אמו של ג'נוק, המסוממת לשעבר.

הנסיך נבהל, על המסוממים היה אסור לצאת מהכוכב, ועוד, הוא קלט במהירות, זה סבתו של הילד שאוחז את ידו.

הוא שיחרר את הילד, עוד לפני שהנסיך הספיק לכשף אותה, ירתה עליו מעיניה, אור לבן ענק, שהעיף אותו על המלבנים האדומים שהתמוטטו, מפגיעתו של הנסיך.

עוד לפני שהספיק לקום,ירתה עליו מרובה, סילון כחול, ירייה שמשתקת למשך 24 שעות.

ג'ים, שכל העת, עמד בצד, והביט בתדהמה במלחמה שמתרחשת מולו, התעשת, ורץ אל הזקן, הוא בדק האם הוא חי, כן הוא חי, חשב.

' אבל מה קרה לו? " שאל את עצמו.

" מי אתה? " שמע לפתע קול נשי, מאחוריו.

הוא נבהל וקפץ לאחור, זה אותה אישה שירתה בחברו הזקן.

לבו של ג'ים, נתן כבר את אמונתו בזקן, ועכשיו כל כעסו, התמקד על האישה עם האקדח ביד.

" מה השם שלך ?, ילד." שאלה שוב.

" תשתקי ! " צעק עליה בקול בוכים.

" הרגת אותו, הוא כמעט הפך אותי לקוסם, הוא רצה להביא אותי לארמון שלו, ואת חסמת אותי." צעק עליה ללא חת.

הוא הרגיש תסכול עמוק, עד שבא לו להרים אבן שעמד בצד, ולמרוח איתו את פרצופה של האישה.

בגנלד ריחמה עליו, וגם כעסה, אבל לא עליו, כעסה היה על הנסיך, ששכנע  את הילדון, לקחת אותו לאיפה שסבלה עשרות שנים.

" תהרגי גם אותי." צעק אליה, והצביע על חזהו, " אישה אכזרית." סינן אליה.

" תהיה בשקט, טיפש." נזפה בו. " דבר ראשון, לא הרגתי אותו, אלא הרדמתי אותו."

ג'ים שמע רק באוזן אחת, הוא לא היה מרוכז, הוא בכה, הוא רצה לנקום, משהו התפרץ בתוכו, לזרוק עליה אבן.

אך היא לא שמה אליו את ליבה והמשיכה, " דבר שני, אני באתי משם, מ' הארמון ' שלו, והוא רצה להשמיד אותך.

גם אני, אותי לקחו לכוכב הזה, והם פשוט משתלטים עליך, ושולטים בך, ואתה לא יכול לעשות דברים מרצונך."

גמרה את נאומה, ונשמה נשימה עמוקה, היא קיוותה שהילד יבין.

ג'ים מצידו, הבין קצת, והתעודד, הוא לא בדיוק הבין את ההשתלטות, מפני שלא האמין שהזקן ישתלט עליו.

לכן הוא הרים אבן בינונית, ותחב אותה בכיסו.

אחרי שראתה שהילד נרגע, שאלה אותו : " כאן זה שיקגו, נכון ? "

הוא הנהן, אפילו שלא היה בטוח, הרי הגיע לכאן במסוק.

" אני צריכה טלפון, יש לך ?" שאלה, אך הבינה שלא נותנים לילד קטן, טלפון.

" אני צריכה." הסבירה לו.

" טוב, תראה לי את היציאה." אמרה, לאחר שהתייאשה לקבל כאן טלפון.

" כ..כשאמרת טל..לפון, התכוונת לפלאפון.?" גימגם בשאלה.

" איך שתרצה." ענתה לו.

הוא הראה לה את הדרך, שהיתה שקטה כמו בהלוך.

הם הגיעו לשער הסופי, איפה שהיה את שני הכלבים.

ג'ים נבהל, עכשיו לא היה לו בטחון כמו שהיה עם הזקן, ועובדה, שהכלבים התרוממו לפתע, והתכוונו לעברם, בשיניים חשופות.

ג'ים החל לסוג, אך בגנלד תפסה אותו בשרוולו. " אל תדאג." לחשה לו.

אך הוא כן דאג, ועוד איך.

ג'ים עמד מרחק פסיעות ממנה, היא עמדה בגו זקוף, מול הכלבים.

הם עמדו במרחק זינוק מהם.

היא שלפה את האקדח מנרתיקה, היא לא הספיקה לירות, ואחד מהכלבים, חטף את זה מידה.

השני זינק עליה, היא התגלגלה, וכישפה כישוף מזמין על האקדח, האקדח הועף מפיו של הכלב, ונתפס בידה.

הכלב השני קפץ עליה שוב, לא היה לה בריריה, היא קפצה עליו ככלב.

 הוא קירב את שיניו לגרונה, בשביל לשסף אותה.

באותו רגע ירתה כדור מעיף, סילון לבן, הכלב הועף קילומטרים רבים.

היא כיוונה את הרובה על הכלב שגהר על ג'ים.

אך לחרדתה, לא היה שם כדורים מעיפים.

הכלב נעץ בינתיים, את שיניו בבגדו של ג'ים.

היא לא שמה לב על מה היא מכוונת, העיקר שיעוף מפה.

היא מיהרה ללחוץ על ההדק, וסילון כחול לבן בקע ממנו הישר אל הכלב, לדאבונה הרב, ראתה, שזה גם קצת על הילד.

ברובים המשוכללים שצוידו הסוכנים של נורפיוס, היה כמה סוגי יריות.

הריגה- סילון ירוק, הרדמה-אדום, העפה- לבן, ומקפיא- כחול לבן.

"זה הקפאה" נרגעה, הכלב עמד עם שיניים קפואות שכמעט סגרו על גרונו הקפוא של ג'ים.

היא מיהרה לזירה הקפואה, ושלפה משם את הכלב והעיפה אותו לצד, הכלב התחלק על המדרכה המלאה אנשים, בשיקגו.

עכשיו היא ניגשה בזהירות אל הילד ששכב מחוסר הכרה, קפוא.

רגלו שהייתה מדוממת מהכלב, התרפאה מהקיפאון.

היא לא ידעה איך להחזיר אותו, היא ניסתה כישוף חום ואהבה.

הילד הקפוא החל להיות אדום, ואז מעטה הקרח שעטף אותו, התפוצץ.

ג'ים לא קלט איפה הוא, עד שראה את האישה, שהרדימה את הזקן.

היא עזרה לו לקום, ושניהם הלכו לאורך הרחוב המסוכן.

כושים מגודלים עברו לצידם, חבורות של מפיונרים התעללו באנשים מסביבם, אך בהם לא נגעו, כולם שמעו את המקרה עם הזקן, והעדים זיהו את הילד, ג'ים.

הם התקרבו לכיוון היציאה מהרחוב, אבל לפתע הגיח מאיזה סמטה, הבחור הגדול שהזקן התעלל בו.

בידו הייתה סכין, ועיניו התרוצצו בלי הפרעה.

הוא חסם להם את הדרך יציאה.

חבורות של אנשים התקבצו למחזה המשעשע.

בחור בריון, מול אישה בגיל העמידה וילד.

" אתה צריך משהו ?" שאלה בתמימות.

" איפה הזקן?, אם תגידי לי, אני ישחרר אותך לנפשך."

בגנלד לא הייתה טובה כל כך במלחמות, לכן אמרה לו את מקום משכבו של הנסיך.

הם לא אמינו לה, אך הצעיר הבריון האמין לה, וכולם צעדו לעבר תא הטלפון...

הם מיהרו להסתלק, אחרי שש רחובות שעברו, נעצרו למלא את ריאותהם.

הם התיישבו על ספסל, והתנשפו.

לפתע בחורה צעירה, גבוהה, התיישבה לצידם, והוציאה את הפלאפון שלה.

בגנלד לא שמה לב, עד שהבחורה חייגה לחברתה, והחלה לצעוק בקולי קולות.

" מה?, את רצינית?, הוא באמת הסתכל אליך?, שיאוו! שקרנית."  היא צעקה כאילו שחברתה התארסה.

אבל סך הכול, בן אחד הסתכל על החברה שלה.

בגנלד נבהלה, היא חשבה שהבחורה צועקת עליה, והביטה במבט חמור סבר על הבחורה.

מבטה השתנה פלאים, אחרי שראתה מה הבחורה אוחזת בידה, זה מה שהיא צריכה, פלאפון.

היא חטפה את זה מידה, "הלו?... הלו?..." נשמע מעבר לקו.

בגנלד לחצה על END והשיחה נותקה, הבחורה ההמומה, הרימה לה סטירה.

בגנלד הביטה בה במבט נזוף, הבחורה הרימה לה עוד אחד.

" מספיק !!!! " צרחה , היא קמה ממקומה, והוציאה את האקדח שלה.

היא ירתה עליה סילון אדום, מרדים, הבחורה נשכבה על הספסל, ונרדמה.

היא חייגה בעצבנות את המספר שרשמו לה, וחיכתה.

" הלו,כאן מזכירתו של ראש האף. בי. איי., מי מדבר?" ענה לה קול נשי.

" ב...בגנלד." ענתה בגמגום.

" מי?" שאלה המזכירה.

" אמרו לי להתקשר לכאן." ענתה בגנלד.

" רק רגע." קולות עברו ברגע, ואז נשמע צפצוף ארוך.

" הלו. כאן ג'ון הראש." נשמע קול מתוח.

" כ...כן" ענתה בגמגום.

" אני יעביר לך עכשיו את  מפת G.P.S. ואני יוביל אותך למשרדי." ג'ון שמח שהיא לבסוף הגיעה.

" מה המספר של הפלאפון?" שאל.

" לא יודעת, גנבתי את זה." ענתה.

נשמע גיחוך מעבר לקו.

" אני ימצא את המספר." ג'ון בדק מי התקשר, ותוך רגע מצא את המספר.

" אני מעביר לך." הוא העביר לה את התוכנה, ומייד על הפלאפון של הבחורה/בגנלד הופיע הג'י. פי. אס.

גם בנורפיוס היה את הכיון לווני, לכן החלה לפסוע עם ג'ים לכיון משרד האף.בי.איי., בשיקגו.

זה היה רחוק 25ק"מ מהמקום שעמדו בו.

ג'ים לא הבין מה האישה המטורללת רוצה ממנו, אך המשיך ללכת אתה.

בסוף נמאס עליה ההליכה, ונעמדה על הכביש.

מכונית כסופה, מדגם " מרצדס " עצרה בחריקה, איש עסקים עצבני יצא ממנה, וטרק את הדלת מאחוריו.

" מה לכל הרוחות, את חושבת שאת עושה ?" צעק עליה והרים את אגרופו בזעם.

" אני זקוקה לרכב." אמרה לו בקול פייסני.

" אז תיקחי "טקסי", י'מטורללת." צעק עליה, ותקרב לעברה.

" אבל המכונית שלך לא רעה." אמרה, והסתכלה על ה"מרצדס".

" או באמת ? המכונית יפה, איך לא חשבתי על זה." אמר בקול של מתחשב.

בגנלד חשבה שהוא הבין אותה, אך לפתע נשמעה הצעקה: " תעופי מהכביש לכל הרוחות, ' המכונית שלך לא רעה.' " העתיק את קולה.

הוא תפס אותה בזרועה, והתכונן להעיף אותה, מכוניות צפרו בעוז.

לפתע ג'ים נשך את האיש בגב ידו,  שתפסה את בגנלד.

האיש שיחרר את ידו בכאב.

בגנלד הרימה לו אגרוף, מהפרקים שלמדה מג'נוק.

ואז הוציאה את אקדחה וירתה בו הרדמה, והשליכה אותו על המדרכה.

אנשים החלו לצאת מהמכוניות שלהם, לכיוונה.

היא מיהרה למכונית, והתניעה אותו, אך היה מאוחר מדי, איש חסון תפס אותה, ועקר אותה מהמכונית. 

הם הוציאו את האקדח מכיסה, והחסון הכניס את זה לכיסו.

תוך כמה דקות הגיע משטרה, ואמבולנס, מתוך הניידת של המשטרה פרצו שוטר ושוטרת, ואזקו את בגנלד באזיקים.

השוטרת החרימה את האקדח מהאיש החסון, והם התניעו ונסעו משם.

ג'ים החל לבכות, הוא נגש לספסל שישבו בו, ושם את ראשו בין ידיו, הוא בכה ובכה עד שנרדם...

הניידת פרצה בסירנות, לרחוב של בית המשטרה.

השוטרת הוציאה את בגנלד מהמכונית, והלכה איתה לכיוון הבניין של המשטרה.

שוטר רב-דרג, עצר אותה ושאל על העצורה.

" עשרות עדים ראו אותה יורה בחף מפשע." אמרה למפקד.

" עזבי קחו אותו לאף. בי. איי. אין חוקר פנוי." אמר לה וחזר למבנה.

היא ידעה שזה שקר, אבל ידעה את הסיבה, ראש האף.בי.איי. נמצא בשיקגו, והוא רוצה לעשות רושם.

היא הכניסה אותה למכונית, והם נסעו כמה זמן עד שהגיעו לבנין רב קומות.

הפעם בגנלד יצאה לבד, סוכנים מיהרו לצידה.

השוטרת קראה לאיזה סוכן, וסיפרה לו את הסיפור, ואחרי זה הביאה לו את האקדח, הוא השתומם, מה זה האקדח הזה?.

הוא לקח אותה לאולם של הבניין, רב הקומות.

הוא לא הספיק להזמין את המעלית, ונשמעה פקודה.

" עצור." הוא הביט בקצה עינו, כולם נעצו בו מבטים, קצת זועמים, זה היה ראש האף.בי.איי., וכולם ניסו לעשות עליו רושם.

" תביא אותה." הוא בלע את רוקו בכבדות, הכול היה שקט.

הוא מסר לה אותו, "מה הסיפור? " שאל אותו הראש.

הסוכן סיפר לו מה ששמע מהשוטרת, והביא לו את האקדח.

ג'ון המפקד בדק את האקדח, והנהן לעצמו בסיפוק.

ג'ון גחן עליה." מה שמך?" שאל אותה בלחישה.

" בגנלד." ענתה לו.

ג'ון כמעט החל לרקוד בלט, אך עצר את עצמו מפני הכבוד.

" התלווי איתי." אמר בקור, שהסתיר את התרגשות שלו.

היא התלוותה אליו, עד המשרד הזמני שהעמידו לרשותו.

הוא נכנס פנימה והתיישב, הוא הציע לה כסא, אחרי שהתיישבה, פתח לה את האזיקים, ומיד התחיל:

" שני הבנים שלך בסכנה." אמר לה ג'ון.

" מי זה השני? ולמה שניהם בסכנה?" שאלה בפסיביות מוחלטת.

" טוב. השני זה דן, הפקוד שלי, 005,מהבכירים, ובנך ג'נוק, חטף אותו והפך אותו לבן ערובה." ג'ון כבר התכונן לספר לה את זה שעות.

היא מוללה את שערה בעצבנות, היא לא הספיקה לדבר, והאינטרקום של ג'ון, פלט צפצופים, סימן שיש הודעה.

ג'ון סימן לה לשתוק רגע, ולחץ על הכפתור, " המפקד. קיבלנו הודעה שבנו הצעיר של 005 נחטף, שואלים האם להודיעה את זה."

" זה הנכד שלך." לחש לבגנלד.

" תשלחי לכולם את הזהות, אולי חטפו אותו." הוא נגש לבגנלד.

שלא הבינה מה הוא אמר לה," הבן של דן, בנך, נאבד." אמר לה כאילו מלמד עכשיו ילד אל"ף בי"ת.

" הנכד שלי?..." היא לא הספיקה להבין, ומהמכשיר-קשר של גון, נשמעה הודעה לכל האף. בי. איי.

" ילד בן עשר, בלונדיני, נמוך קומה, חולצת טריקו חומה, מכנסים חומות, כיפה לראשו." ג'ון לחץ על האינטרקום.

" מספיק." קרא למזכירתו.

המזכירה גמרה את התיאור המיותר, " הוא בנו של 005, יש עליו פרס של 1000$ למי שמוצא אותו."

" ג'ון?" לחשה לו בגנלד, " נראה לי שראיתי את הילד שתיארת."

" את מתכוונת את הנכד שלך? " שאל אותה באפטימיות.

עכשיו היא הבינה מה הייתה מטרתו של הנסיך. "כן."

היא סיפרה לו את כל הסיפור, איך נפגשה עם הנסיך ועצרה אותם שנייה קודם, ואחרי זה סיפרה על הכלבים,

וכשהגיעה לקטה עם האנשים, פלטה קללות גסות, עד שג'ון נאלץ לעצור אותה בכוח לא לקלל את ארה"ב שכל הסוכנים ישמעו.

הוא מיהר לומר לכל הסוכנים, את מקום מוצואו.

" אז מה קורה ? אני צריכה לנסוע לשני הבנים שלי, ולהפריד בניהם?" שאלה באופטימיות מאוסה.

                                                                       *

ג'ים התעורר לקול השוטרים שקראו לו בשמו, הוא נלקח לניידת לכיוון ראש מטה האף.בי.איי.

                                                                           *

" כן, לא טעית." אמר לה, כשחיוך פסיבי נסוך על פניו.

                                                                 ***

ג'נוק נראה מטורף, הוא התרוצץ בחדר כמי שנטרפה עליו דעתו.

ה"טרף" שלו, כמעט ברח לו מהידיים.

זה היה 005 , הוא הצליח כמעט לשכנע אותו לעזוב אותו לנפשו, והוא התהלך שולל אחריו.

" אני יהרוג אותך." צעק בקול ניחר.

הם היו צומדים זה לזה, כפותים, 005 וג'ורג' ווידר.

" אותך." הוא הצביע על ג'ורג', " אני ישמור. אבל אתה, אותך אני יחסל."

" מה תרוויח מזה? " שאל 005 בלי שום פחד.

" סתום." זעק בעצבים שהתפקעו מזמן. " דיברת איתי לפני זה, עוד מילה אחת, ואתה מת."

להמחשה הוא כיוון את הקלצ'ניקוב אל התיקרה, וירה צרורות, התקרה התמלאה חורים.

לפתע נשמע קול שקורה ברמקול : " עוד ירייה אחת, ואנחנו פורצים פנימה." הזהירו אותו כבר לפחות עשרים פעמים.

ואז 005 עשה משהו שעיצבן יותר מכל, הוא קם כשהוא כפות, והלך לשאוף אויר מהחלון, כאילו הוא נמצא בחופשה בהרי האלפים.

" שכב." צרח ג'נוק.

005 התיישב בתנוחה מורטת עצבים.

" אני מבין שאתה רוצה למתוח אותי, נכון ? " שאל ג'נוק, עיניו היו מטורפות.

" אז הצלחת." הוא כיוון את הרובה אל 005 וליטף את ההדק...

                                                                               ***

ריצ'ל הייתה המומה, בזה הרגע קיבלה פקודה ישירה מהמפקד הראשי, להתייצב בחניית המסוקים. 

הפקודה הייתה לא קלה, היא אמורה ללוות את אמו של 005 לתוך בניין בית-ערובה ששם הוא כפות, ולנסות לשחרר אותו.

היא מיהרה להיפרד מהמשפחה הנרגשת, שקיבלה הודעה שבנם, ג'ים, נמצא.

היא לבשה את מעילה, וניגשה למנחת מסוקים.

היא הגיעה בדיוק מתי שהמסוק שהביא את ג'ים, נחת.

היא נופפה לו לשלום, וניגשה למסוק אחר, ששם היה את ראש ה-F.B.I. ג'ון, ובגנלד- אמו של ג'נוק ו005, ועוד שומרי ראש אחדים.

המסוק המריא אל-על לא רחוק, לבית כלא הראשי בוושינטונג.

הם נחתו במנחת על הגג, ומיהרו לעבר המעקה, ממול היה את הבניין שבו היה כלוא 005.

בגנלד הביטה אל חלון ששם, כיוונו הצלפים את הכוונת, מסוקים חגו מסביב, ניידות חיכו מתחת, והיא השקיפה הישר אל החלון.

לפתע ראתה דמות, שהזכיר לה מישהו, מציץ בחלון, היא שאלה את המזכירה- ריצ'ל, מיהו.

ריצ'ל התרגשה לראות את מעסיקה בחלון, וצעקה לכולם: " הנה הוא." כולם הביטו לאן שהורתה.

אך מייד הוריד 005 את ראשו מהחלון.

" זה בנך." ענתה לה לבסוף ריצ'ל, אחרי ששאר הסוכנים ניסו לפענח איך הצליח להביט מהחלון.

' הוא השתלט.''אין סיכוי', 'הוא היה יוצא', ' הוא הכריח אותו.' זה לא עניין אותה, היא רצתה להציל אותו.

ריצ'ל ראתה את זה בעייניה, וסימנה לה לרדת איתה.

הם ירדו מהגג, ולבסוף הגיעו לקומת קרקע.

 הבית- כלא היה בנוי  בארבע מבנים, 1. משרדים- זה איפה שהם ירדו עכשיו.2. בית כלא למכובדים. 3. בית כלא מפואר, יחסית.

4. בית כלא עלוב ומסוכן, ושטוח. ג'נוק היה בבית כלא למכובדים, בקומה עליונה.

הם ניגשו לכניסה, של בניין  המכובדים.

שוטרים עצרו אותם, אך לאחר שראו את ניק, הסגן, שרץ לעברם, ונפנף בידם לאשר להם להיכנס.

הם נכנסו לאחר בדיקות קשות.

הם עצרו קומה מתחת, לקומה עליונה.

הם עלו במדרגות, והגיעו לקומה.

משמאלם היה ריק, דלת סגורה.

ומימינם עמדו עשרות סוכנים, שהתכוננו לפלוש בעת הצורך.

ריצ'ל הגיעה איתה עד הפתח, " מכאן את נכנסת לבד." לחשה לה.

" לא את באה איתי." קבעה בגנלד.

ולפני שהספיקה להתנגד, דחפה אותה לתוך החדר, וסגרה אחריהם את הדלת.

מה שראו היה מזעזע.

שני אסירים מכובדים, היו מתים בצד הדרך, תקרה מחוררת, איש אחד כפות וחבול בפינת החדר, זה היה ג'ורג' ווידר.

ובגבו אליהם, עמד ג'נוק עם רובה כנגד ראשו של 005.

" ג'נוק. אל תעשה את זה." זעקה בגנלד.

שנייה לפני שסחט את ההדק...