העלמה מן הטירה פרק 10

הקדמה- אני מתנצלת על ההמתנה הארוכה, מעכשיו אני ישתדל בל"נ לפרסם את שאר הפרקים בתדירות גבוהה יותר.

במשך הזמן שקדם ללוויה הצליחה איילין להחזיק מעמד ושידרה גבורה ואיפוק.

אולם בעת הלוויה עצמה התמוטטה כל חומת הגנתה והיא פרצה בבכי חסר מעצורים.

ידידה ותיקה של אימה המנוחה ניגשה אליה והניחה יד מנחמת על כתפה.

איילין מחתה את עיניה במטפחת המשי הרקומה שאחזה בידה, אולם לא הצליחה להחניק את פרץ הבכי העז שאיים להתפרץ מתוכה שוב.

הידידה דאגה שמא תחטוף התמוטטות עצבים בעקבות כך, אולם לא ידעה כיצד לנחמה.

כאשר שבה איילין לביתה פרצה שוב בבכי בלתי נשלט ומיהרה לעלות אל חדרה, כשהיא מתעלמת מן המנחמים הרבים אשר מילאו את חדר המבוא של הטירה.

כל חפצה היה לנוח מתלאותיו של היום הקשה אשר עבר עליה.

בית היתומים סן- פטר

איילין ננערה מהרהוריה.

היא נזכרה בבקשתה של סמנתה ומיהרה להגיע אל אולם המשחקים.

כאשר נכנסה מחאה כף וחניכותיה הסתובבו לעבר מקור הקול ונעמדו בשורה ישרה.

"ובכן-דיברה איילין בטון נמרץ ותקיף- כעת היא שעת ארוחת הערב"

חניכותיה הסתדרו בשורה עורפית ויצאו מן אולם המשחקים.

לבסוף הגיעו אל אולם ענק מואר באור יקרות , מלא מפה לפה באומנות לבושות שחורים ובחניכות בגילאים שונים.

איילין תהתה היכן תמצא מקום פנוי, אולם אחת מחניכותיה משכה בידה קלות," האומנת, הנה השולחן שלנו" והצביעה על השולחן הסמוך לדלת.

לאחר שהתיישבו מסביב לשולחן הסגלגל, נעמדה אם הבית סמנתה והכריזה בטון חגיגי משהו:

"אנו מקבלות בברכה את האומנת החדשה שלנו- העלמה איילין הריסון!"

מחיאות כפיים חלושות ליוו את הכרזתה.

איילין קיבלה בתודה את איחוליהן החרישיים של האומנות אשר ישבו בסמוך אליה.

אחת האומנות בעלת עינים כחולות יוקדות אשר נראתה לאיילין מוכרת משום מה, קרבה לעברה ולחשה באוזנה כממתיקת סוד:

"הנני מעריכה מאוד את תעוזתך הרבה, קיבלת את הקבוצה הקשה ביותר בכל בית היתומים! שמי אליזבט ובכל אופן, הנני שמחה להכירך."

-אף אני שמחה להכירך" חייכה איילין אל אליזבט ולחצה את ידה המושטת.

אחר נפנתה לסקור את המזון אשר היה מונח על השולחן.

במרכז ניצבה קערה עם פרוסות לחם כפרי ולצידה קערה נוספת אשר הכילה תבשיל איטריות ובקר.

בנוסף לכך נצבה בפינת השולחן קערה עם מרק ירקות סמיך ולידה טס נחושת עם פרוסות של פשטידת ירקות וקנקן מים ניצב בסמוך.

איילין מזגה לצלחתה מעט מן התבשיל ואז הבחינה כי אחת מחניכותיה, בעלת שער אדמוני ועינים אפורות שזיק קונדסי ריצד בהן תדיר , כלל אינה נוגעת במזון אשר לפניה.

איילין סברה שמן הסתם היא חסרת תיאבון ועל כן ביכרה שלא להעיר לה על כך.

בתום ארוחת הערב ריכזה סביבה איילין את חניכותיה וחפצה לגשת עימן אל אולם המשחקים, על כן האיצה בהן להזדרז.

כאשר ישבו לבסוף באולם כל החניכות תלו בה מבטים מצפים.

איילין נעשתה נינוחה מעט.

בקול רך וקטיפתי אשר תרם נופך מיוחד לאוירה הנעימה אשר שררה בחדר , החלה מספרת סיפור אגדה קסום לחניכותיה המרותקות...

כאשר סיימה את סיפורה לבסוף, הבחינה איילין כי מרבית מן הילדות שקועות בשנת ישרים.

היא נעמדה בהחלטיות : "ובכן, מי מכן מוכנה להראות לי את הדרך אל אולם השינה שלכן?"

ילדה גבוהת קומה ניגשה אליה: "אני מוכנה האומנת..."

איילין הילדות צעדו דקות מספר עד אשר הגיעו אל אולם השינה.

החניכות ניגשו אל אומנתן: "האומנת, עיזרי לנו בבקשה להתארגן לשינה..."

למרות שאיילין הופתעה מבקשה זו, היא עזרה בחפץ לב לחניכותיה הקטנות.

אחרי כן, כאשר שכבו כולן במיטותיהן, עברה איילין ממיטה למיטה והייטיבה את השמיכות.

אחר איחלה לכולן " ליל מנוחה" ועזבה את האולם כשהיא מקפידה לסגור את הדלתות ללא רחש.

איילין צעדה אל עבר גרם המדרגות , ירדה במדרגות התלולות ורצתה לפנות אל משרדה של ננסי, אלא שאז חשה בטפיחה על שכמה.

היא הסתובבה לאחור וגילתה מולה את ננסי כשחיוך קונדסי על פניה: " הנך סובלת מנדודי שינה?"

- ממש לא. שמא נוכל להכנס אל משרדך?

"בודאי"

כאשר ישבו האחת מול רעותה, החלה איילין מדברת:

" הנני מוכרחה לציין שחניכותי עושות רושם חביב למדי, אולם אחת מהן עוררה במקצת את דאגתי, כוונתי לילדונת ההיא בעלת השיער האדמוני.

בשעת ארוחת הערב היא כלל לא טעמה מן האוכל. האם יש לכך סיבה כלשהיא?"

ננסי נאנחה, " זהו סיפור עצוב...

למעשה, ילדה זו היא השובבה ביותר מכל ילדות הקבוצה, האומנת הקודמת כלל לא הצליחה להתמודד עימה..."

איילין תמהה מעט-

"ילדה זו נראית לי ככל שאר הילדות, מדוע הנך סוברת כך?"

ננסי השיבה- " עדיין אינך מכירה אותה היטב, מהר מאוד תיווכחי לראות כי צדקתי בדברי..."