"ואת עפרה יחוננו"- פרק א'.

בס"ד.

חמשושיות יקרות!
ההיכרות עם המוסרניקיות תתקיים ביום שני, ז' בתשרי בבית המדרש.
                                       בואו בשמחה!
                                                 השביעית ("לא תהיה כזאת שנית...")

על יד השלט עמדה נערה נאה וחייכנית ששיחקה בצמתה השחורה שהגיעה עד מותניה.
לאחר מספר דקות של המתנה פנתה אליה בת.
"את אור?" שאלה בחשש.
"כן. ואת עמית?" השיבה בחיוך.
"בטח. אז את תהיי המוסרניקית שלי בשנתיים הקרובות?"
"כנראה. למה, לא טוב לך איתי?!" שאלה כשבת צחוק על פניה.
"ת'אמת?! סתם. אל תיקחי אותי ברצינות... מה נלמד?"
"מה בא לך? אני חשבתי על גמרא..."

"בטח. רק גמרא." ענתה עמית וציניות נשמעה בקולה.
"אני דווקא רצינית. את עוד תראי שזה נורא מעניין." חייכה אור למראה החמשושית הג'ינג'ית ההמומה שעמדה מולה. "מה רע? מי אמר שגמרא זה רק לבנים?"
"מאיפה את רוצה להתחיל?" שאלה עמית בניסיון להיות עניינית.
"נראה לי מהדף היומי, אבל נצטרך ללמוד כל יום ולא דווקא בשעות של המוסר."
"אז נלמד בערבים. באיזה שעה נוח לך?" שאלה עמית.

"תשע וחצי נראה לי יתאים."
"יופי. מעולה." סגרה עמית.
"אכפת לך שנדבר בחוץ?" ביקשה אור. "אני פשוט מקפידה שלא לדבר בבית המדרש".

שתי הנערות יצאו מפתח בית המדרש והחלו לפסוע לעבר הפנימייה.
הן הלכו על הדשא והתיישבו על הנדנדה.
השמש החלה לשקוע ורוח קלילה נשבה על גבן, פורעת את שיערן.
השמיים חשכו אט-אט, מחליפים את האווירה בעולם לרצינית יותר, עמוקה יותר.
הבנות החלו להתפלל, מתנענעות בדבקות.
שלושה צעדים לאחור, כריעה שמאלה-ימינה ולאחריה חזרה עמית להתיישב על הנדנדה.
עמית הסתכלה על המוסרניקית שלה במבט רווי הערכה.
דמותה של אור המתפללת תחת אור הפנס בלטה בחשכה השוררת סביב.
היא הביטה בה מלמטה למעלה.
רגליה הנעולות בטבע נאות מכוסות בגרביים לבנות, חצאית קומות שחורה נחה באצילות על גופה,
ומעליה חולצה שחורה מתחת לטוניקה בצבע תכלת.
היא נראתה אצילית, אך בו זמנית פשוטה. בת מלך.
עמית נאנחה. 'מה שצניעות עושה לאדם... הלוואי וגם אני אזכה לצאת ככה אחרי האולפנא...'
עמית התנערה מהרהוריה כאשר שמה לב שאור סיימה את תפילתה והתיישבה על הנדנדה.

"אני רואה שאין לך ממש מצב רוח ללמוד. את רוצה שנדבר?" שאלה אור ברכות.
"איך שבא לך..." הפטירה עמית.
אור הבינה שהיא כבר איבדה אותה להיום והחליטה להרפות.
"טוב, לא משנה. אז שיהיה לך לילה טוב! שמחתי להכיר!"

***

הפלאפון צפצף. התקבלה הודעה חדשה. אור הוציאה את הפלאפון מכיסה וקראה את ההודעה.
"מתוקה, לא אוכל להגיע הערב לשיעור הקבוע. אני בירושלם. אוהבת עמית."
אור מיהרה להחזיר לעמית הודעה.
"עמיתוש, גם אני בירושלם! איפה את? רוצה שניפגש?"

עמית התקדמה לכיוון כיכר ציון, מסתכלת כל הזמן לצדדים.
היא זיהתה את אור נשענת על פנס רחוב והתקדמה לעברה במהירות.
עמית הסתכלה שוב ושוב לצדדים ואז שאלה את אור "תגידי, כיכר ציון זה לא המקום עם המסוממים?".
אור צחקה. "ואם כן, אז?" "אז אנחנו עפות מפה ברגע זה!" אמרה עמית והצטרפה לצחוקה של אור.
"טוב, אז איפה אוכלים?" המשיכה עמית לאחר שנרגעו מצחוקן.

"נראה לי נקנה שווארמה וניקח אוטובוס לכותל. יש היום סיבוב שערים."

"באמת? למה נראה לך הגעתי היום לירושלים? לשופינג?" שאלה עמית ופרצה שוב בצחוק.

שתי הבנות המתינו לאוטובוס בתחנה. המולת האנשים מסביבן.
פתאום נשמע קול האוטובוס המתקרב. אור הוציאה כרטיסיה ואמרה לנהג "שני ניקובים בבקשה".
הן התיישבו אחת ליד השניה ושתקו.
'אין עיר כמו ירושלים' חשבה עמית 'כמה אני אוהבת לבוא לפה, שקדושת הכותל עוטפת אותי ואת ההרים סביבי, אני מרגישה שכל חטאיי נמחלו לי. מעין יום כיפור קטן. קהל האנשים שמקיף אותי הגיע גם הוא כמוני כדי להתפלל ליד שריד בית מקדשנו בתקווה שבקרוב נעמוד מצדו השני. כל כך הרבה קדושה טמונה במקום'.
אור נגעה בעמית בעדינות ואמרה לה בלחש "הגענו. יורדים."
אחרי תפילת מנחה קצרה בכותל ניגשו שתיהן לקבוצת הצעירים והתחילו להתקדם עימם בשירה וריקודים.

"יש לך איפה לישון?" שאלה אור בדאגה.
היה קשה לעבור מהאווירה הקדושה והמרוממת שהייתה שם לזרם החיים היומיומי. לדאגות הקטנות.
"האמת? לא ממש. הייתי בטוחה שאני אספיק את האוטובוס לאולפנא."
"יופי, בואי איתי לסבתא שלי. יש לה חדר שינה פנוי ואמרתי לה שהיום אבוא לישון בו."
בקור הירושלמי העז, ההתעניינות האמיתית של אור חיממה לעמית את הלב.
הן החלו ללכת לביתה של הסבתא.