מיומנו של עולה מאירן

בס"ד

הערה:אין בנכתב כאן לפגוע/ להשמיץ או כל דבר שכזה את אחינו החילונים, פשוט באתי לעורר פה נקודה מעניינת (עלתה בי בעקבות תוכניתו של ישי לפידות ביום שישי ברדיו).

*********************************************************************************************************************************

יומני היקר לי מאוד.

לא תאמין. נחש איפה אני? בישראל. איך ידעת? אהה... נכון שכתבתי לך הרבה פעמים שאני רוצה לעלות לארץ הקודש, אבל... נו טוב, לא משנה. העיקר שסוף סוף עזבנו את הארץ הארורה, את המולדת המזויפת, את מדינת הצוררים. את אירן.

למה לא סיפרתי לך לפני זה? כי נשבעתי שלא אגלה לאף אחד בעולם, גם לך. אל תכעס עלי. תחשוב, אם אתה היית נשבע למישהו, הייתי כועס עליך שלא עברת על השבועה? לא, נכון? כן? די. אל תתנהג כמו ילד קטן. העיקר שעגשיו אנחנו מאחורי זה, בארץ אבותינו, ארץ הקודש, ארץ ישראל.

יודע אתה אלו מחשבות ריחפו בראשי בעת שעזבנו עם המטוס את ארץ העמים הטמאה? הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים". אל תהיה מצחיק, אתה לא חשבת על זה באותו זמן. אתה בכלל לא ידעת שטסת עד עכשיו. לא רצית להגיד, אה? אתה מצחיק לפעמים.

ואתה יודע על מה חשבתי כשירדתי במדרגות המטוס? שבדבר אחד אני עדיף על אדון הנביאים, משה רבינו. הוא לא זכה לעלות לארץ הטובה והרחבה שאליה ב"ה הגענו. מי זה אנחנו? אני והמשפחה, או אני ואתה. לא משנה מי בדיוק. העיקר, שזיכני השם יתברך להצטרף אל אחינו בית ישראל היושבים בארץ הנבחרת.

כשהשליחם מארץ ישראל דפקו על דלת הבית, אני פתחתי את הדלת. על הפתיחה הזאת אמר הנביא "פתח תקווה".
הם נכנסו הביתה, הסתודדו עם ההורים בחדר ההורים, ויצאו אחרי כשעה, עמוסים מיני מגדניות שאמי היקרה העניקה להם.
לא היתה כיפה לראשם, אף ארבע כנפות לא לבשו. לא הראו שום סימן ליהדותם. ממש כמו הגויים הסובבים אות... שסבבו אותנו באירן. בהתחלה חשבתי שפחדו ללכת כיהודים גאים ברחוב. כמו משה, הבן של השכנים.
אחר כך, בשעה תשע וחצי לערך, שמעתי את הורי משוחחים ביניהם, לא. לא האזנתי. פשוט שמעתי שלא בכוונה אותם מדברים ביניהם על ארץ ישראל, והם אמרו כמה פעמים את המילה חילונים (אז חשבתי שהם אמרו חימונים). הם אמרו שבארץ המובטחת יש הרבה כאלה, והם פחדו עלי ועל ששת אחי הקטנים.
אבי אמר ש"אין מה לעשות פיקוח נפש דוחה הכל". אימי ענתה שבארץ ישראל יכול להיות "פיקוח נפש" יותר גדול (היא הדגישה את ה"נפש". לא יודע למה). 
לא הבנתי איך בדיוק החילונים יכולים לפגוע בנו. חשבתי שבארץ ישראל הכי טוב ליהודים, בלי הצקות של ערבים כמו פה. נכון. יש הרג של יהודים ברובים ופצצות, אבל לא הצקות כל הזמן. כן. זה שחליל זרק אותך על הקיר נחשב הצקה, אבל תן לי לסיים להסביר לך מה הבנתי על החילונים, טוב? תודה.
אז בסוף הבנתי שאלה שהיו פה הם החילונים שמהם פחדו הורי. מוזר, הם נראו נחמדים. אף שנראו כמו גויים, הם היו יותר טובים מכל גוי שהכרתי. לאחר מכן לא יכולתי להתאפק עוד, ונגליתי להורי. הם נבהלו, ושאלו אם שמעתי מה שהם דיברו. (כל כך כאב לי שהבהלתי את הורי. יותר לא אעשה זאת בלי נדר.) אמרתי להם שקצת, ולא הבנתי אותם באמת, ויש לי שאלה אליהם.
אחרי שנשבעתי שלא אספר זאת לאדם, שאלתי אותם מה זה חילונים. הם אמרו שזה יהודי שלא שומר את התורה. לא כל כך הבנתי את זה. או שאתה יהודי ושומר את התורה, או שאתה גוי ולא שומר. אל תדאג. אתה יהודי גם אם לא קיימת שום מצווה. זה בסדר. ההורים שלי הסבירו לי שגם החילונים הם יהודים, גם אם הם לא שומרים מצוות. פשוט לא לימדו אותם מה זה תורה. מסכנים.

אבל זה לא העיקר של מה שאני רוצה לספר לך בכלל. העיקר היה ליל הבריחה. ליל שימורים, ליל הגאולה. גם אנחנו יצאנו בחיפזון, ממש כמו בני ישראל בעוד כמה פרשות.
באותו בוקר יצאתי ללימודים כרגיל. כשחזרתי, היה לי שעה לסדר את כל חפצי. אספתי את כל הצעצועים ואותך. טוב. אספתי אותך ואת כל הצעצועים, וכשיצאנו מהבית נזכרתי ששכחתי את מחברת הסיפורים שלי. לא יכולתי לחזור. מה חבל עליה, שתהיה כפרת עוונות.
עלינו עם עוד כמה משפחות למטוס אחד, המנועים הובערו, המטוס התחיל לנוע באיטיות על המסלול. הטייס הגביר את המהירות, אנחנו עדיין על אדמת אירן. לאחר מספר שניות ארוכות מנצח, ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע.
שניה זו תהיה זכורה לי עד רגע מותי, כמו אצל שאר האנשים שהיו על המטוס.
אנחנו חופשיים. יציאת מצריים של זמננו. הייתי מאוד עייף, אך לא הצלחתי להרדם מרוב התרגשות. בנוסף לזה, גם אם הייתי מנסה להרדם, קולות הצהלה במטוס היו לבטח מעבירות אותי בחזרה מעולם החלומות לעולם המציאות, עולם החופש.

לאחר שנחתנו על אדמת הקודש, קידמו את פנינו קרובי משפחות שכנינו לטיסה (לנו לא היו כאלה ששציפו לבואנו), ועוד הרבה אנשים. היו שם צלמי טלויזיה.
גם הם היו חילונים. היה שם הרבה חילונים.
הם אמרו שלום, התעניינו, ורצו לעזור. לא הבנתי איך הם יכולים לעשות כאלה פנים טובות אם הם רוצים לפגוע בנו. אולי זה חילונים אחרים?
הנשים החילוניות לא כיסו את שער הראש (ברגע הראשון חשבתי "אולי בארץ ישראל לא כל כך מתחתנים?"), וגם לבושיהן לקו בחסר.
עצמתי את עיני. התחלתי להבין את דברי אימי.
אשה אחת כזאת ניגשה אלי. נבהלתי וברחתי. היא צחקה והלכה.
שלא תבין אותי לא נכון. לא היה שם רק חילונים. היה שם הרבה מאוד יהודים כמונו, שומרי התורה ומצוותיה, פשוט היה שם הרבה חילונים.
מוזר. בארץ ניכר כולם כמעט שומרי תורה, ובארץ עמנו הרבה לא שומרים תורה ומצוות. הנפלאות לה' אלוקינו.
אחר כך נרדמתי, על אף ההתרגשות, והתעוררתי פה בבית.

סיימתי להפעם, יומני היקר לי מאוד. 
דוד בן רבי אברהם עטיה.