יצירות של מוח קודח

בס"ד
הערה:אין בנכתב כאן לפגוע/ להשמיץ או כל דבר שכזה את אחינו החילונים, פשוט באתי לעורר פה נקודה מעניינת (עלתה בי בעקבות תוכניתו של ישי לפידות ביום שישי ברדיו).
*********************************************************************************************************************************
יומני היקר לי מאוד.
לא תאמין. נחש איפה אני? בישראל. איך ידעת? אהה... נכון שכתבתי לך הרבה פעמים

בס"ד
פרק ו'
אחמד התיישב על הכיסא הנוח שבראש השולחן, והתחיל לחשוב על כיווני חקירה, כאלה אפשריים, וגם על כאלה שלא.
דמות פני המלך עלתה שוב בזכרונו, והוא היה בטוח שראה משהו כזה בעבר.
אחמד ניסה להפעיל את הזיכרון הפנומנלי (בלתי רגיל, צילומי) שלו, ולאחר רבע שעה דמומה, נכנע.
לאחר חיטוט קצר בתיקיות השונות בלפ טופ שלו, הוא מצא.
"תיק הארי קלנגסטון, 1997".
אחד תיקי החקירה היפים

בס"ד
פרק ה'
אחמד אבו חסאן היה מרוצה. והיתה לו סיבה טובה למה.
תוך פחות מעשרים וארבע שעות, 600,000$, זה הספק מרשים. אפילו בשבילו. הוא ניסה לחשב כמה זה יוצא בדינרים.
סכום גדול, אבל בהתייחס לעובדה המצערת שהיחס בין הדינר לדולר לא עגול בדיוק, הוא התעייף. לפעמים, גם בשביל מוח שלו, יש דברים קצת מסובכים.
הוא נכנס למכונית הפרטית המפוארת שלו, לפורשה היחידה בבחריין. דאוד העמיס מאחורה את המזוודה

בס"ד
פרק ב'.
עזמי רדף אחרי חטיב במסדרון, ופגש אותו בקומת הקרקע, סמוך ליציאה מהבניין.
"תקשיב, חטיב, לא קרה כלום, רק התרגזת קצת, לא נורא, אבא שלך לא מת מזה", ניסה עזמי להשחיל בדיחה קלושה לדבריו, לשפר את מצב הרוח.
"שפר דחוף את רמת הבדיחות שלך, או שמישהו מסוים ימות", פלט חטיב, כדרכו, במשפט קצר וחד.
הם יצאו לרחוב הראשי. בתחנת המוניות הסמוכה המתינו 15 מוניות צהובות ומבריקות, ובעליהן עומדים

בס"ד
איך הם לא מבינים את המצב שבו אני נתונה? את הקשיים שלי איתם?, איך הם לא מבינים שאין לי כח יותר לסבול את
השטויות שלהם? את ההצקות, הרדיפות, ההקנטות. הם חושבים שזה מצחיק. איך שהם מתעללים בי.
למשל, המקרה הזה, לפני שבוע, ששני ילדים באו אלי, ואחד שאל אותי מה השעה, הסתכלתי בשעון, והשני זרק עלי שקית
מים. כולי נרטבתי, והם צחקו וברחו. כל כך התביישתי. אחר כך בא שחר, הקטן, החמוד הזה, וניחם

בס"ד
חצי חצי (חצי שמים וחצי אדמה) זה נחשב לא טוב מקצועית, נכון? עדיף שליש שמים ושני שליש שמים? מי שמבין- בבקשה שיכתוב.
עכשיו טוב?

בס"ד
לפני שנה וחצי, קצת לפני הגירוש, כולנו צעקנו, מחינו והפגנו. עכשיו, אחרי שהחמאס עלה לשלטון, חטפנו קסאמים, היתה מלחמה, והוכח למפרע שכל תהליך הגירוש היה טעות מיסודו- חיזקנו את החמאס, החיזבאללה, ולא קיבלנו שלום.
בעקבות זה, ישנה יוזמה לחזור לחומש, הישוב שנטשנו אז, ועכשיו, (תקנו אותי אם אני טועה) יש בו רק בסיס חיילים. לדעתי, מי שאז הפגין ומחה כנגד עזיבת הארץ (והיה הרבה), עכשיו צריך להשתתף ולעשות

בס"ד
לאחרונה חיפשתי משהו בבוידם ומצאתי צרור דפים ישן שכתבתי, וחשבתי להעלות אותו, אז הנה הוא:
יא' שבט
היום נלקחתי בכח מאמא, בדרך אל הלא ידוע. יחד איתי נלקחו עוד רבים, מתוכם גם חברי הטובים מספרים 5783946
ו-2358374 (***). המילה האחרונה שאמא שלי שמעה ממני היתה "למה?". ובאמת, אני כועס עליה. רק אתמול היא הבטיחה
לי שאם אני יתנהג יפה אני ישאר איתה לתמיד, ודווקא השתדלתי להתנהג טוב: לא

בס"ד

עוד אבנך ונבנית
היא עמדה שם
בוכה
נזכרת בזכרונות הילדות
זוכרת את עצמה פוסעת פסיעות ראשונות
על השביל שעכשיו היא עומדת על שרידיו
זוכרת את אחיה הקטן משחק בגן
שהיה במרחק עשרים מטרים ממנה
זוכרת וזוכרת ולא מפסיקה
כל ילדותה עליה עברה כאן
עד אותו קיץ ארור
שבו הפכה מנערה מאושרת
לפליטה בארצה
חסרת קורת גג
חסרת בית חם ומוגן
ועתה
הנה

בס"ד
ברימון- תרי"ג גרעינים,
השמועה מספרת,
"שטות" המחקרים טוענים,
אך יש אם למסורת.

הסימנים באים, לפי הסברה,
להציל את השנה מכל פוגע,
אך הסיבה האמיתית קשה להסתרה,
מעניין, טעמם כ"כ משגע...

לכל שנה יש רק ראש השנה אחד,
יומיים של הלכות, חוויות, ומנהגים,
אז תנצלו את החג הכל כך מיוחד,
ונקווה שנתראה בספר החיים.

בס"ד
פרק ד'
הדלת נפתחה ולחדר נכנס אדם בשנות העשרים המאוחרות של חייו.
האיש התיישב ליד שולחן עבודתו, השעין את ראשו על ידיו, ושקע במחשבות עמוקות.
לצופה מהצד הוא היה נראה כישן, אבל באמת, מוחו פעל בשיא העוצמה.
הוא עשה כך בשעות מצוקה. לא שהיו לו כל כך הרבה כאלה בשנות חייו, והוא עבר הרבה במשך שהותו על כוכב הלכת ארץ.
עכשיו הוא חזר מביקור אצל בכיר בממשל ומפגישה עם יריב פוליטי מושבע.

בס"ד
פרק ג'
"מה קרה?" שאל הקאדי, חושש מעוד הרעלה.
חטיב לא יכל לנשום. הוא לפת בידיו את גרונו, משל מנסה להוציא ככה עצם מגרונו. שום עצם לא יצאה.
עזמי המבוהל הזמין במהירות אמבולנס, ורץ לחפש ערכה למקרי חנק. לא שאמורה להיות בארמון אחת כזו, אבל זה מה שהוא יכל לעשות באותו רגע.
חטיב ניצל את ההזדמנות, זינק לטלפון, הרים את השפופרת וחייג במהירות.
"אחמד? זה דחוף. כן, זה חטיב. בית החולים

בס"ד
(הקדמה: יכול להיות שיהיה הרבה זמן בין פרק לפרק ,או במקרה גרוע יותר, הסיפור לא יגיע לסופו, אבל בל"נ אשתדל. עוד משהו- אל תתביישו להגיב. זה חומר דלק ליוצרים.).
פרק א'
שמש בחריינית חמה פעלה על חום גבוה באותו יום. רוב האנשים העדיפו לשהות בשעת צהריים זאת בבתיהם, עם המזגן והשתיה הקרה. שאר האנשים שהיו בשעה זאת ברחוב, מיהרו לדרכם, נוטפים מפלי זיעה.
צעיר לבוש בלבוש ספורטיבי קצר נראה הולך

בס"ד
לחברי היקר חירם.
מה שלומך? איך החיים באשור?
מה אבא שלך עושה עכשיו? הוא משמש כנציג אשור בארץ אחרת?
הבטחת לשלוח לי מכתבים ולתאר את הארץ שלך, אבל לא קיימת עדיין את הבטחתך. אני עדיין מחכה.
מאז שעזבתם את מצרים, לפני שנה בערך, הרבה דברים נוראים קרו פה.
בשלוש מילים- מצרים נחרבת לעינינו.
זה התחיל בערך שבועיים אחרי שעזבתם.
עם אחד, ישראל, אתה זוכר- אלה עם השמות המוזרים והלבוש

בס"ד
איזה באסה... חודשיים אני יושב על המסיבה הזאת!!! טלפונים, מכתבים, מיילים, (מסר"שים...) ומה לא!! החשבון פלאפון שלי הגיע לאיזה 300 שקל... טוב, קצת פחות- 173 שקל.. קיצר, שבוע לפני אני מקבל טלפון מבעל המקום שמודיע לי ללא כל בושה:
מר בחור, אני מצטער להודיע לך שאנחנו פשטנו את רגל ולכן לא תוכל לעשות את המסיבה אצלנו במקום..
אני כולי נשארתי עם פה פתוח!! מה?? יומים לא הסכמתי לדבר עם אנשים, עשיתי

בס"ד

בשני חגים אנחנו אומרים על הניסים- בפורים ובחנוכה. ההבדל בין שניהם, שבפורים הגזירה היתה על הגוף
שלנו- להרוג אותנו. לעומת זאת, בחנוכה, הגזירה היתה על הנשמה שלנו- להחטיא אותנו, להרחיק אותנו
מהקב"ה. המלחמה בחנוכה היתה בין שתי תרבויות- התרבות היהודית ששמה את הנשמה במרכז, והתרבות היוונית ששמה את הגוף במרכז. לאחר שניצחנו (וזה היה הניצחון הראשון ברוח...), קבעו לזכר הניצחון שנדליק נרות.

בס"ד
עומד לו
מתחת לפנס
השחור, הישן.
מאיר
אבל הצל מאפיל.
שם
תוהה,
חושב לעצמו,
מהורהר.
נזכר.
בליל דמויות,
צבעים וקולות.
דוק של דמעות
מציף את עיניו...
מביט ישר
ומקבל החלטה.
אמיץ.
מתחיל לרוץ
נעצר לרגע.
מביט לאחור,
וממשיך לרוץ.
*************
תודה לאחותי על העזרה.

בס"ד
שיר ישן- ישן. כתבתי אותו כשהייתי ינוקא, בגילכם בערך:
אני עומד לי, את השיניים מצחצח,
ואבא מבחוץ שואל "כמה זמן זה לוקח?",
ואני עונה לו, בפה מלא משחה,
"אבא אל תדאג, אני אגיע למנחה".

לצחצח את השניים, יודע כל אחד,
לצחצח את השיניים, זה דבר נחמד,
אבל כשאני מצחצח את השיניים,
זה לוקח לי שעה- שעתיים.

ולמה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן?
אתם שואלים את עצמכם,

בס"ד
היינו צריכים לכתוב סיפור ילדות באנגלית, אז לקחתי את כיפה אדומה, הכנסתי קצת אידישקייט, והתוצאה לפניכם:
The red kittle
Many years ago, in a tiny village, there was a litvak girl, her name was Gittle. Gittle had a old sick grandmother
Every day Gittle brought a basket of gefilte- fish to her grandmother to launch.One day, when Gittle went to her grandmother with the basket of gefilte-

בס"ד

הדלת נפתחה בתנופה ודרכה נכנס נוריאל, כועס, סימני חבטות היו על פניו.
"חזרתי" צעק לחלל הבית, והלך למטבח להכין לו כוס שתיה קרה.
"סוף סוף. איפה היית? אתה יודע איך חיפשתי אחריך? איפה האחריות?" לא אחרה התשובה לבוא מאימו,
גם היא בצעקה.
"הלכה לאיבוד" לחש לעצמו בציניות, מוכן להמשך הצעקות של אימו, כשתגיע למטבח.
"אה, הנה אתה. חכה שאני יספר לאבא. הנסיך יצא לחופשה בלי להודיע.