לה"ו!
התעוררתי כשאני שומע את יערה- "גבע, תתעורר, גבע".
וואי. כמה זמן שלא שמעתי/ראיתי את יערה.. אני מרגיש כאילו עברו שנים..
אני מנסה שוב לבדוק מה זז ומה לא. הכל אותו דבר- באסה.
החלטתי לנסות לדבר ולהתרגל לקיבוע של הצוואר ולדבר- "יערה, יערה- את כאן?" הצלחתי.. וואי, זה הרבה יותר חופשי עכשיו, יותר קל לי..
"כן! גבע! איזכיף! התעוררת.. משלומך?" יש, היא לא הלכה..
"הכל טוב- נראלי.. מה איתך? משו חדש?"
פתאום אני קולט אותה מעליי' וחיוך ע-נ-ק מתפשט לי על הפנים "יערה!! איזכיף! מה את עושה? למה את לא במיטה?"
"חח.. מצחיק אתה! שילה-הדוקטור- הלך אז קמתי.."
"תגידי, מה את משוגעת? תחזרי למיטה! זה לא בריא! זה אפילו לא מצחיק!" אויש, זה כל כך יערה לעעשות שטויות כאלה..
"סתם, סתם, תירגע! בסוף אינלי שבר בכתף אלא רק סדק אז יש לי יותר שחרורים והקלות.. " אנחת רווחה יצאה ממני..
"ממש מצחיק.."
"תירגע! יא- תינוק! טוב, אני הולכת להביא לי סנדוויץ'- אתה גם רוצה?"
"כן.. בטח.. רק אל תשכחי לרסק את זה קודם.."
"איכס, יא- דוחה! שילה אמר שעוד יום בערך יורידו גם לך ת'קיבוע.."
"אה.. דרך- אגב, לכמה ימים נרדמתי הפעם?"
"חח ל30 שעות.." העיקר שזה מצחיק אותה.. "אהה ואבא אמר לי להגיד לך שהוא יבוא ב8:00 להתפלל אתך אז אל תירדם שוב.."
"כן המפקד!" אני מצדיע עם היד הלא שבורה והיא צוחקת ותוך כדי שהיא יוצאת אני שומע אותה אומרת שדוקטור שילה יבוא עוד עשר דקות כדי לראות מה עם השבר ביד, אוי לא, זה יכאב..
"שלום למיסטר ישנוני.." הוא הגיע..
"היי'.." אני אומר בזמן שהוא סוגר את הווילון מסביב למיטה
"מה יש לנו היום?" הוא אומר ומסתכל בדפים שלו.. "טוב, נראה מה עם השבר ביד ומה עם הקיבוע ואח"כ נקרא לאח שיי'קח אותך למקלחת- אתה ממש מסריח..."
"תודה.." אני מקווה שאני מתקלח לבד. אם לא- שנים שלא קילחו אותי.. אני חושב שמאז השבר ברגל בכיתה ו'.. זה הי'ה סיוט..
דוקטור שילה התחיל לבדוק ואני התחלתי לצרוח..
ואז נכנסה יערה ושאלה מבעד לוילון אם הכל טוב וכתשובה צעקתי עוד צעקה..
"תירגע, זה כולה שבר, יש אנשים עם מקרים יותר גרועים, כשמיסטר שילה יסכים לי אני אקח אותך לטיול במחלקה"
"כשמיסטר גבע יפסיק לצרוח אנחנו נחשוב על העניי'ן" חח.. הוא יודע לענות הדוקטור הזה..
"אתה רוצה שיערה תיכנס?" שילה שאל פתאום..
וואי, נראה לי שהוא הבין שיש ביננו קשר מיוחד.. "אממ.. אני אשמח.. אם אפשר.."
"יערה, רוצה להכנס?"
כתגובה היא נכנסת ונותנת לי נשיקה על הלחי..
"איכס! גבע! אתה מסריח! אני הולכת לחפש מישהו שיקלח אותך- אתה רוצה שאני אקיא?"
"זה בסדר.. הדוקטור בכבודו ובעצמו דאג למישהו כזה" שמעתי כתגובה, קול שאני לא מזהה ואפילו לא מוכר לי..
"היי' גבע, אני אוהד, אני אח כאן ואני אקח אותך למקלחת קטנה.."
"אהה.. תודה.."
"טוב, אני סיי'מתי כאן. מחר אני מוריד לך את הקיבוע של הצוואר ועוד שבוע אני שוב בודק את היד" אמר שילה תוך שהוא פותח את הוילון "אוהד, אתה צריך עזרה להרים אותו לכיסא גלגלים?" המשיך ושאל הדוקטור.
"אני יכול ללכת לבד, אין לי שום דבר ברגל.." התפלאתי למה צריך כיסא..
"כן, אינלך שום דבר ברגל אבל אחרי מספר לא קטן של ימים על המיטה ותזונה מרוסקת הגוף שלך לא מספיק חזק כדי ללכת.. אולי תוך כדי תנסה ללכת קצת אבל רק שאוהד יגיד לך" ענה לי שילה ושניהם ביחד הושיבו אותי בכיסא. הרגשתי קצת כמו אמא, זה הי'ה נורא, הי'ה כ"כ קשה לחשוב על זה שאמא סובלת בכסא הזה כבר למעלה משנתיי'ם!!
"אוהד, אני יכולה ללוות אתכם? בבקשה! אני רוצה להסיע אותו.." זה הי'ה כ"כ ברור שהיא תשאל את זה..
"לא ניראה לי שתהי'ה בעי'ה.. בכיף אבל רק אם הנער מסכים.."
"ברור שהוא מסכים! נכון גבע?!" הנהנתי בראשי תוך שאני מנסה לצחוק בתוך הקיבוע.
חזרנו. הי'ה ממש מוזר להתקלח אחרי כמה ימים ובמיוחד כשאני לא עושה את זה לבד.
הי'ה דווקא ממש נחמד בדרך.. ניסיתי קצת ללכת אבל אז כאבו לי הרגליי'ם מרוב מאמץ.. אז אוהד אמר שיכול להיות שאחרי המקלחת יהי'ה לי יותר קל כי הגוף יתחמם. אז ניסיתי והלכתי קצת עד שכאב לי שוב.. באמצע איזה רופא אחד קרא לאוהד בדחיפות, בדיוק אז יערה הגיעה לראות מה קורה איתי אז הוא הסכים לה לקחת אותי לסיבוב במחלקה לרבע שעה בתנאי שלא נעשה שטויות.
אז הסתובבנו קצת יותר מדי -20 דקות- ואז אוהד קלט אותנו ואמר לנו לחזור לחדר..
פתאום אני שומע את יערה צועקת "אבא!!" היא עצרה את הכסא במעצורים ורצה אליו, אבא רץ אלינו, נתן לה נשיקה וחיבוק. בינתיי'ם אני ניסיתי לעמוד על הרגליי'ם לכבודו של אבא אבל הוא דחף אותי לשבת בחזרה תוך שהוא מחבק ומנשק אותי.
אבא סחב אותי לחדר אחרי שהצעקות שלי ושל יערה שלא הוא יעשה את זה לא עזרו..
כשהגענו לחדר יערה הלכה לחברות החדשות שלה ואבא הביא לי את הסידור שלי ביד והסיע אותי לביה"כ להתפלל לראשונה מאז התאונה במניי'ן.
ואז נזכרתי בשאלה חשובה במצבי "אבא, קשה לי לעמוד, מתי אני אעמוד בתפילה? בברכת האבות ומודים- כשצריך להשתחוות- או רק בקדושה?"
אבא ידע שזה ממש חשוב לי לעמוד במיוחד אני, שמשתדל לעמוד כל חזרת הש"ץ בימים כתיקונם.
"אממ, האמת שאני לא יודע. חכה, אני אתקשר לרב זבולון" ענה אבא והוציא את הפלאפון להתקשר.
הרב זבולון זה רב היי'שוב שלנו.
תוך כדי הנסיעה ובזמן שאבא דיבר הסתכלתי לצדדים לבחון קצת איפה אני. אני זוכר שפעם, חמש פעמים בשנה היי'נו יוצאים מהישיבה לשמח, להכשיר(בפסח), לדבר, לשמוע ולעשות כל מה שיבקשו. ופתאום להיות מהצד האחר הי'ה לי מוזר..
אבא סיי'ם את שיחת הטטלפון ופנה אליי' "טוב, תקשיב גבע, הוא אמר שאם תוכל תנסה לעמוד מתי שנוח לך ובעקרון אתה לא חיי'ב לעמוד. הוא מציע שאם תוכל תעמוד בשלושת הברכות הראשונות ובשלושת האחרונות ובקדושה כמו שאמרת."
"טוב, תודה רבה.."
הגענו לבית הכנסת. ואז אני נזכר שבכלל לא אמרתי 'הגומל' עדיי'ן, "אבא, מה עם הגומל? אני ויערה צריכים להגיד!"
"כן,אתה צודק, היום יום שני, תגיד בקריאת התורה ויערה כבר אמרה בשבת.. אני רגע הולך דבר עם הגבאי בנושא"
"אהה.. תודה אבא!"
נגמרה התפילה, אמרתי 'הגומל', הצלחתי לעמוד לפי הצעת הרב ואפילו קצת יותר מזה- ברוך ה'.
מצאתי כאן איזה בחור אחד, חילוני, רן, ממש נחמד שבא כמוני לומר 'הגומל' כי כמה חב"דניקים כאן בבית-חולים הציעו לו..
היו לו כמה שאלות אמוניות וכמה סטיגמות של חילונים על דתיי'ם שממש לא נכונות.. החלטתנו שאני אסביר לו קצת על הדת..
"תקשיב, רן, אני בכיף אסביר לך, רוצה שנשב כאן? או אולי בחדר כלשהוא?"
"היום החבר'ה מהכיתה שלי באים אליי' אז אולי אח"כ אם אני לא אתעיי'ף.. אבל ממש תודה!"
"טוב סבבה, יש לך את המספר שלי, אם אתה צריך משהו- תתקשר בכיף!"
"סבבה, יומטוב!"
"גמלך, אחי!"
מצטערת שלקח הרבה זמן.. לימודים וכו'..
אי"ה ובעזרתו המשך יבוא..
תגובות
ממש חמוד! לדעתי אחד הדברים היפים בסיפור זה שזה כתוב בשפה קלילה וקולחת.
דרך אגב:
לטעמי זה יותר יפה כשהדו שיי'ח שורה מתחת לשורה -כמו שעשית עכשיו- ולא בשורה אחת -כמו שעשית בפרקים הקודמים של הסיפור- זה נראה לי יותר מאורגן...
ב"הצלחה בהמשך! =)