יצירות של פעימה

בס"ד
[פולין, יער לופוחובה.]

בס"ד
יש לי דוד חייל,
קוראים לו אבנר.
הוא חזק וגיבור,
יפה וגדול!
הוא בצנחנים, נכון מגניב? עם כומתה אדומה שכזאת..
עבר קורס מ"כים, ועכשיו הוא סמל מחלקה. יואו! גדול!
אבנר, דוד שלי, נמצא בנגמ"ש, בגבול עם סוריה...
מגניב! גם אני הייתי רוצה להיות חייל בגבול!
הוא נפרד יפה מסבא וסבתא, ומכל תשעת האחים שלו.
אמר להם שהכל בסדר והלך לצבא.
החיילים שלו מספרים שהם אוהבים

בסיעתא דשמיא!

בסיעתא דשמיא

ללכת בלי לדעת לאן
לפסוע בלי לדעת כמה
להיפצע בלי לדעת איך
לשמוח בלי לחי'יך
לכאוב בלי להרגיש
לבכות בלי דמעה
להעניק בלי לתת
להימנע כי צריך
כי אסור
כי מסוכן
למות בלי לחיות


-------------------------
לכתוב בלי פיסוק

בס"ד
נעלבת, פגועה,
לא מבינה לֶמה קרה-
לָמה עשו לי את זה
השקעתי, ניסיתי,
והם זלזלו ונטשו.
רק רציתי לעזור,
לתרום מנסיוני...
עי'יפה כל כך, תשושה.
עבר עלי'י הרבה,
הרסו לי ולהם.
ביקשתי רק יחס טוב, הקשבה.
והם הוציאו נשמתי ורמסוה,
בלי משים.
ואני-
נפגעתי.

בס"ד
ומה אתה מצפה שאני אעשה עכשיו?
אעריץ אותך? אחבק אותך?
או שאולי אתה רוצה שאצדיע לך?
איך אני מסוגלת לכבד אותך אחרי מה שעשית לי?
מסכת ההתעללויות שעברתי
הדברים שהסתרתי.
ואתה! גם כן אתה.
מנסה לפי'יס- לצבוע. אבל "אבא"! זה לא יעזור לך!
אני לא אשכח את המכות האלה.
ובגללך "אבא", התבגרתי מהר.
הרסת לי את הילדות.
חושבים שאני בת 16 כשאני בסך הכל בת 13.
למה

בס"ד
סוחף אחריו הרבה, מושך אותם איתו
ואז מגיעה המערבולת שמונעת אותם מלצאת,
גם כשכבר רע,
וכשנגמרת המערבולת הם סחוטים מעי'יפות-
חסרי יכולת להתנגד.
ואז מגיע הסוף
והוא מתנפץ בסלעים.
הכל נהרס-
התקוות, החלומות, הציפיות
והם-משתחררים ממנו סוף-סוף
חלקם פצועים בינוני וקשה יותר
ישנם שכבר אינם,
אבל הם-
השתחררו.

בס"ד
ההוא,
זה עם השפם..
זה שבגללו 6,000,000 אחים שלי לא איתי בגופם
זה שבגללו כל המשפחות של ה6,000,000 האלו לא איתי בנפשם
זה שהרס משפחות שלמות
זה שלא נותן מנוחה לאנשים בלילות
זה שלא נותן מנוחה לאנשים בבקרים
זה שבגללו יש לי שכנה עצובה
זה שבגללו נכתבו המוני ספרים
זה שלא נתן לאנשים תקווה
זה שמנע לידתם של המונים
זה שהרס קהילות שלמות
זה שהשאיר סימן אצל

בס"ד


טעיתי.
אני מודעת לזה.
ומה שלא יקרה- לא אוכל לשנות.
פגעתי בכל כך הרבה ולא אסלח לעצמי.
ובטח שלא יסלחו לי. אני מצטערת.
אז חשבתי לעצמי- שאני צריכה למנוע את הטעות הזאת מאחרים.
תקשיבו- זה הרס לי.
הרס את כל מה שבניתי, למרות שזה לא נראה ככה.
זה קשה.
ובעיקר- זה כאב.
פגעתי גם באחרים, לא רק בעצמי.
כל הזמן מגיעים אליי' עוד ועוד פגועים.
אני מבקשת

לה"ו!
השבת כשאבא שר את "שלום עליכם" אמא בכתה.
ואז, כששאלתי אותה למה היא בוכה[כי אמרנו שבשבת אסור להיות עצובים] היא אמרה
שהשבת בנוסף למלאכים שפוקדים אותנו כל שבת
הצטרפו אליהם שמונה מלאכים נוספים
ושאחד מהמלאכים החדשים בא אלינו.
ואז היא עשתה את הדבר הכי מוזר בעולם
היא לקחה צלחת ומילאה אותה בעוף בשזיפים-
המאכל שאחי הגדול הכי אהב ואמרה "בוא תאכל".
ואז הבנתי מי המלאך שהצטרף.
כנראה

לה"ו!
בלאגן, הֲמוּלָה וְרַעַשׁ
לֹא מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי
נִמְצֵאת בִּמְקוֹם אַחֵר.
לֹא רוֹצָה רַעַשׁ ובלאגן
רַק לְהְיוֹת הַרְחֵק מִכָּאן,
בְּשֶׁקֶט לְבַד.
אֲנִי עִם עַצְמִי,
בָּדָד.

לה"ו!
פקחתי את עיני כשמולי מאיר אורו החזק של הפלורוסנט, עצמתי אותן לשני'ה ושוב פתחתי כך מספר פעמים עד שעינני התרגלו לאור החזק. ניסיתי להזכר מה קרה את הרא שלא יכלתי להזיז כך שראיתי מולי רק תקרה ופולרסנט. ניסיתי להוציא קול או להזיז את היד-לא הצלחתי. פתאום אני רואה גוש שערות מסתכל עליי'- נבהלתי לרגע, ניסיתי לזוז אך לא הצלחתי.. פתאום אני שומע קריאות 'הוא התעורר!! התעורר!!' אני שומע את קולה של יערה

לה"ו!
"מה?! הרבנית נפטרה!? הרבנית בלום?! איך לא שמעתי?" הילל מתיי'שב על גזע עץ בצד,לו, שהי'ה בן בית במשפחת בלום אני היי'תי צריך להודיע, בתור חבר טוב יש גם משימות קשות.. "הילל, קום, ההלווי'ה עוד שעתיי'ם, צריך להספיק לשחרית!" אני מנסה לזרז אותו. בכל זאת, הוא הכהן היחיד.. וואי, זה אומר שהוא לא יוכל להכנס לבית הקברות. דווקא הוא, אולי אני אשאר לידו, מסכן. נראה לי שאתיי'עץ ברב יגאל.
תפילת שחרית מסתיי'מת,

לה"ו.
עוד תמונה שיכולה לשאת את השם הנ"ל:20070908215705.jpg

בס"ד
לכל אחד יש כזו,
יש כאלה עם אחת כזו גדולה
ויש כאלה עם קטנה יותר,מועטה.
תמיד, היא מדליקה את הנר שבתוך החלל שבפנים
שומרת שהוא לא יכבה-שידלק תמיד
וכשיש קטעים מעט קשים
היא לוקחת את השאריות האחרונות-ומקבצת
שהנר יאיר.
לא תמיד היא מצליחה,
לא תמיד יש מספיק שאריות.
ולפעמים האור כה כגדול עד שמתרחשת שריפה,
שריפה ששורפת מבפנים,
שריפה שהורסת,
למרות

בס"ד

בסיעתא דשמיא!

בסיעתא דשמיא!


שיתופעולה של 'אותיות'[ Tolaim/lmf_profile.aspx/19227 ] ושלי.
[אני- הרעיון וע'ארות. היא- הוסיפה לרעיון והביצוע-עיצוב המקסים.]

בסיעתא דשמיא!
" אח, גבע! אתה מכאיב לי. מה זאת אשמתי שכואב לך? מה היד שלי אשמה? וחוץ מזה, אתה בן..." כבר התרגלתי לעני'ין שיערה איתי בבדיקות, רק היא עדי'ין לא התרגלה לתפיסות שלי ולזה שגם לבנים כואב...
"יערה, על מי את צוחקת? אני מתאר לעצמי אותך צורחת מכאבים כששמים לך ת'גבס ביד..."
"אבל אני בחורה. לי מותר.."
"חח חברה, כמה רעש אתם מי'יצרים! עם כמות הרעש הזאת אפשר לשים אתכם במחלקת ילדים..."

בס"ד
חי'יל יקר, חי'יל אמיץ,
תודה-
שבזכותך אני לא תחת מטרי קטיושות ופצמ"רים.
שבזכותך אני לא צריך לנסוע באוטובוס ממוגן לבית ספר.
שבזכותך קופל הדגל ההוא, המציק.
שבזכותך אני כבר לא מפחד שי'היו חדירות מחבלים לי'ישוב שלי.
שבזכותך, אין לי בטונדות ליד הבית ספר.
סליחה, שהמראות האלו חוזרים אליך שוב ושוב ושזה מפריע לך להסתכל ילדים שלך בעיני'ים.
סליחה, שלעולם לא תשכח את מראות

בס"ד
כשמדליקים את האש, היא עוד קטנה. לא נתפסה, עוד אפשר לעצור אותה מלהתפשט.
אבל אם מוסיפים עוד עצים היא גדלה.
וכשהמדורה כבר כל כך גדולה- אי אפשר לכבות אותה. בלתי אפשרי.
וכשהיא ענקית ומוסיפים אפילו עוד עץ קטן יחסית עפים גיצים שלא נראים בעיתיים,
אפילו קצת יפים..
ואותם גיצים- עפים לכל עבר, פוגעים באנשים בדרכם עם הרוח.
והאנשים נאלצים להסתתר, לברוח.
כדי לכבות צריך לחכות

בס"ד
על גלגלים פרק 6.
נפרדתי מרן ואבא בא אלי'י- "י'יאלה גבע, נזוז?"
"כן, נראה לי.."
ניסיתי להזיז את הכסא עם יד ימין אבל לא הצלחתי- הרבה זמן לא הפעלתי אותה וגם קשה לגלגל כיסא שלם עם יד אחת.
אבא עצר אותי ממאמצי'י "עזוב, גבע, אני אקח אותך"
הי'ה לי ממש לא נעים הקטע הזה שאבא שלי לוקח אותי, תמיד הי'יתי משתדל לקום כשאבא נכנס לחדר, לא להפריע לו כשהוא מדבר, לא לכעוס עליו ועוד כל מיני

בס"ד
הוא עשה הכל למענם-
הסתכן מעל ומעבר
ניסה לעצור את הטרור ההוא
והצליח.
וכתמורה-
הם בגדו בו.
סגרו בפניו את הדלתות
הסתירו מכולם, היתממו
שיקרו.
ואז-
כשנתפס,
התעלמו ממנו
עזרו להם,
ההם.
והוא-
מצידו, לא התחרט
לרגע לא,
הציל את אחיו.
הוא התקדם בראש גאה
לעבר החושך,
למקום שממנו ישוב חולה, תשוש,
נשכח.
כשהלך-
זכר

לה"ו!

הסבר:
היי'תי בין שני הרים וכשהסתכלתי למעלה קלטתי תמונה של א"י-השלמה- וצילמתי.

לה"ו!

גם מלאכים בוכים.
מלאכים בוכים כשהם רואים
שמונה נשמות זכות וטהורות
נופלות אחת-אחת כשספרי גמרא נכתמים בדמים.
מלאכים בוכים כשהם רואים
שמונה אמבולנסים מפלסים דרכם
דרך אלפים שבאו לבכות את כאבם.
מלאכים בוכים כשהם רואים
שמונה מוטלים חסרי חיי'ם
בין ים של אלפי אנשים.
מלאכים בוכים כשהם רואים
שמונה משפחות מפורקות אבלות
כשלפניהם בטלית- הבנים.
מלאכים

לה"ו!
היי', אתה!
תגיד, חשבת פעם על זה שמאחורי הדלפק?
בטח חשבת פעם איך בטח קשה לו ואיך לא נמאס לו.. אבל זה הי'ה לשני'ה וחצי.. ואז שכחת מזה.. ותכל'ס- מהמחשבה הזאת לא יצא כלום כי התנהגת לפקיד הבא אותו דבר..
כבר כמה שנים שאני משמש כפקיד שמאחורי ה.. ואני רוצה להסביר לך משהו:
לפעמים מגיע אליי' אדם שטוען טענה כלשהיא ואני ממש מסכים איתו ומבין לליבו. אבל מה לעשות ואני תלוי בחברה שאני הפקיד

לה"ו!
חֹשֶׁךְ,
אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב.
הוּא פּוֹסֵעַ לְבַד
חֶרֶשׁ
הוּא עוֹבֵר
מרוכז.
אָזְנוֹ כְּאֲפַרְכֶּסֶת.
יִלְלַת חָתוּל נִשְׁמַעַת מֵרָחוֹק,
בָּרְחוֹב המַקְבִּיל תִּינוֹק קָם מִשְּׁנָתוֹ,
צַעֲקַת אִישׁ עַל אִשְׁתּוֹ.
חֹשֶׁךְ,
אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב.
חֹשֶׁךְ,
אֵין אִישׁ בָּרְחוֹב,
זעקות שֶׁבֶר,
הוּא מְמַהֵר לְעֵבֶר הַקּוֹל,

לה"ו!
"אי אפשר לפסוח על זה שוב!"
"אבל אבא, מה נראה לך שיש עוד לעשות, מה עוד לא עשינו? אתה בתור האזרח הקטן בין אינספור אזרחים קטנים לא תוכל להשפיע על כמה אזרחים קטנים שחושבים ת'צמם לגדולים!" עצרתי, ניסיתי להבין מה אמרתי כאן "אתה חושב שאם תלך כמו הזאתי-" מנסה להזכר, "כנפו?" העלה אבא אפשרות, "כן." המשכתי, "אם תלך כמוה מכאן עד לירושלים ותשב יומיי'ם מול הכנסת זה ישנה משהו?"
"הוא לא יעשה את זה!יש

ישנו משחק מילים-שימו לב.שנ"ט.

בעזרת ה"י ובהשתדלותינו ננצח במאבקינו!

המוזה נוחתת,
אני-כותבת.
ופתאום נעלמת-
ואני-נאלמת.

בס"ד
הוא עובר ממקום למקום,
פוגע כאן ושם
צרחות עד לב השמים,
נעלים נשכחות.
יש בלאגן ובלבול נוראי
והצרחות שאינן נגמרות,
בגדים נעזבים,
ולברוח-לרוץ!
לפני שיעלה עלינו.
נְימַצֵא.
ואז בא המושיע,
גבר חסון, לבוש מדי זית
מצויד בכלי הנשק המוכר,
ואחריו עוד גדוד שלם
שבאים לעזור, להגן
מנסים לתפוס אותו,
אך הוא מסתתר.
ולבסוף, הוא נתפס-
הג'וק.

בס"ד
במקום בו הכל נפגש
השחור עם הצבעוני
תל אביב ומצפה יריחו
הזקן והמבוגר
העני והאמיד
הימני והפנאט
שם,
אני בוכה.
שם,
אני רואה את אהבת ישראל האמיתית.
ולא, אין צורך בהפכים שלמים.
גם אלה שחלוקים ביניהם בעני'ין אחד
כשנפגשים שם,
במקום ההוא-
גורמים לי לבכות.

בס"ד
וְהַנְּשָׁמָה,
כּשַטָה בַּיָּם,
בֵּינוֹת לַגַּלִּים
רָגוּעַ וסוֹחֵף,
תְנוּדוּת דַּקּוֹת
זְמָן אַחֲרוֹן
הגאוּת מִתְקָרֶבֶת
שֶׁשָּׁם יִגְמֹר,
יתנפץ לְסֶלַע
ואתעורר כּמֵחֲלוֹם
אֲנַסֶּה לַחְזוֹר, לְשַׁחְזֵר
וְלֹא אצלח.

בס"ד
נושמת, מתאמצת, שואפת
מנסה להכניס כמה שיותר מהרגע
לשמור אותו לעדי עד-
לתמיד.
רגע שכולו קדושה, אהבה, דבקות
לריבונו של עולם
לאותו האחד-
הבורא.
יודעת שאם לא תתפוס נשמתי
כל נשימה ונשימה י'הי'ה זה חבל
והפסד גמור-
שלי.

בס"ד
וכשאני מנסה לתפוס בידי'יך את בורחת
ואז כשאת חוזרת את מטיחה בי
ולמה?
אני ניסיתי,
עשיתי הכל.
ולא הסכמת לקבל.
ניסיתי למצוא מה מתאים לך
חיפשתי בכל מקום.
והגעתי למקום הנכון
ואז כשאני מנסה לתפוס אותך
בידי'ים, בעיני'ים, בלב
את לא רוצה, כמתחמקת.
את הולכת, פגועה,
וכשחוזרת-
כמחזירה רעה תחת טובתי-טובתך.
ומה בסך הכל רציתי?
להטיב לך,
לעזור

לה"ו!

לה"ו!

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו"
ברכתי, פתחתי את הבקבוק ושתיתי.
תוך כדי השתייה נזכרתי במה שקרה לפני כמה דקות- סיגל שוב פעם נתנה לי סטירה 'בצחוק' וכרגיל- התעצבנתי עליה והיא טענה שזה סתם בצחוק ו"מה הבעיה שלך?" אוף. למה כל כך קשה לה להבין שזה לא בסדר ולא ממש נעים? מה דפוק בה? כל פעם אני אומרת לה מחדש שתפסיק עם זה וזאתי עם הדפקט הזה שלה לא מבינה. נמאס לי!!
"אחח!!"

לה"ו!
התעוררתי כשאני שומע את יערה- "גבע, תתעורר, גבע".
וואי. כמה זמן שלא שמעתי/ראיתי את יערה.. אני מרגיש כאילו עברו שנים..
אני מנסה שוב לבדוק מה זז ומה לא. הכל אותו דבר- באסה.
החלטתי לנסות לדבר ולהתרגל לקיבוע של הצוואר ולדבר- "יערה, יערה- את כאן?" הצלחתי.. וואי, זה הרבה יותר חופשי עכשיו, יותר קל לי..
"כן! גבע! איזכיף! התעוררת.. משלומך?" יש, היא לא הלכה..
"הכל טוב- נראלי.. מה

לה"ו!
אני מסתובב,
מגלה את-מאיר?! אני בהלם, תוך כדי רצות מחשבות בראשי שעכשיו אני מבין למה יערה לא סימסה לי.. מאיר שם אצבע על הפה שאהי'ה בשקט.
אחריו צצה לה יערה, חיוך עולה על פני שנינו, אני מנחש מה קרה, יערה עשתה לאבא ואמא מצפון מטורף והם באו.. כל כך מתאים לה! אני לוקח אותם בשקט לקצה המטע, יערה שולחת לי קריצה, אני שולח לה את החיוך שהיא כל כך אוהבת והיא מחזירה לי את שלה..
"אני יוצא לראות

לה"ו!
לאן הלכת?
איך נטשת אותי ככה?
ליווית אותי 16 שנה ואחר כך נטשת?
להזכיר לך מה אמרת?
'נטישה פתאומית פירושה הרס כללי של הנטוש'
אז לא נטשתי את השיעורי סוסים,ציור, ואפילו לא את מאמצי ללכת יומאחד כמו שצריך!
ומה איתך?
מה עם 'קשוט עצמך תחילה'?
נטשת.
התרגלתי אליך!
לבכות אליך ואיתך,
מי יתמוך בי עכשיו?
העץ שבחצר?-זה שטיפלנו בו במשך 16 שנה?
למי אבכה עכשיו??
דווקא