במבט צר עין,
הוא נכנס- וחתך הנשמה.
ואני בתמימות חשבתי-
עת לחתוך,
ועת לאַחוֹת.
נתאחו..
נתקשרו..
נתחברו..
נתהדקו..
חנקו!
"אוויר!" צרחתי בגרון הניחר.
[בעצם רק ניסיתי]
ואין קול ואין עונה,
כי נלקחה נשימתי.
נְשִימָה-
נְשַמָה-
הוויה.
וכה כספתי קירבת-
כוכבי קימה.
ושנים ששפשפתי שיבושים-
שנחשלו.
אך-
עודיני עצורה,
בעת עיוות.
תגובות
לוקחים את הנשמה.
סתם לא קשור.
יפה.
הנרי
בס"ד
התהליך הזה הולך לחזור על עצמו אין סוף,
עד שנחדור לאמת שלנו.
[אולי קודם צריך ללמוד שמחיקה בלתי אפשרית?]
בברכת כוכבי שחר--
אבל מאוד הגיוני שכן..
הלוואי שכבר נמצא את האמת שלנו!
זה שננסה, והוא כבר יעשה את השאר..
"פתחו לי פתח של מחט, ואני אפתח לכם פתח של אולם.."
זה אכן קשה מאוד ליישום..
הלוואי שנצליח!
בעזהשי"ת!
דבר ראשון-ארמז מקראי "עת לחתוך ועת לאחות"-מבוסס על "עת.. ועת.." של שלמה המלך במשלי.
תיאורים שמקרבים, מחוברים-נשמע משהו טוב-עד שזה חונק, ולא נשאר לך אוויר, אפילו לא מספיק לצרוח שאתה צריך אוויר.
כמו שהנשימה על סף עילפון, כך גם הנשמה.-ההויה בעצם..
ופה באים המצלולים-
קודם כל מצלול כ,ק - וכה כספתי קירבת כוכבי קימה. [-כה נכספתי לקרבה של כוכבים (=אור) של קימה (=שגורמים לך לשוב לאיתנך ולקום)
מצלול ש' - ושנים ששפשפתי שיבושים שנחשלו. [ושנים (=כ"כ הרבה זמן, שניסיתי לשפשפף, להוריד את כל השיבושים שיש לי, שגורמים לי ליפול. וכל הנסיונות להוריד ולשפשפף ולשייף-נחשלו.]
מצלול ע' - עודיני עצורה בעת עיוות. [אני רציתי להוריד את כל השיבושים מעלי, לקום מכוכבי אור, ולהגיע סוף סוף לחות את כל הפצעים ב"עת לאחות" (שבא אחרי ה"עת לחתוך"), אבל אני תקועה ועצורה מלהתקדם הלאה. באיזה עת? עת של עיוות. הכל מעוות עדיין, ואי אפשר ליישר כלום]. - סיום עגול, ומתחבר להתחלה של "עת.."