שלום שלום, לכל החברים הוותיקים. לא נכנסתי לפה שנים... (נו,טוב לא נסחף יותר מדי...) 
בקיצור החלטתי להמשיך את הסיפור בהמשכים שסיימתי לא מזמן... (אגב אבדה לי הסיסמא אז אני פה בכינוי אחר...)
מחר בעז"ה בלי נדר יתפרסם הפרק הראשון (פרק ה' חלק ב').
לתזכורת מה היה עד עכשיו:
אחרי הפיגוע במסעדת לויצ'י בת"א, הפיגוע שבו נפצעה שרית ברגליה וענבל נפצעה אנושות ענבל ולאחר יומיים החזירה את נשמתה לבורא, היה קשה לשרית לחזור לשיגרה ,היא לא למדה ,ניתקה את קשרים שלה עם חבריה וחברותיה ובנוסף היא הייתה צריכה לעבור חווית שיקום, ללמוד ללכת מחדש... רק עם אריאל התורן ממד"א היא שמרה על קשר, אריאל עודד אותה כל הזמן ודירבן אותה לחזור לשיגרה, שרית סירבה, החוויה הקשה הותירה בה סימנים וצלקות נפשיות.
אחרי ששרית ביקרה את הוריה של ענבל והיתה בים, המקום הכי אהוב עליה , היא לקחה טרמפ מגוש קטיף עם מתנחלת מעצמונה התפתחה בינהן שיחה שעניינה את שרית ונתנה לה כיווני חשיבה נוספים על החיים ,על ארץ ישראל ובעיקר על התמודדות. שרית ישבה וחשבה עם עצמה מה קורה איתה הלאה היא החליטה שהיא ממשיכה הלאה, ומתעניינת יותר ביהדות. היא החליטה לחזור לשגירה הרגילה של הבית ספר והחברים. היא מבינה שאי אפשר להיות תקועים כל הזמן במה שהיה ,חייבת להמשיך הלאה ולהסתכל לעתיד. כל זה בזכות הקשר הקבוע שלה עם אריאל התורן ממד"א וכמובן איך לא השיחה עם המתנחלת מעצמונה.
אריאל שלנו נמצא בטיול בצפון עם החברים שלו יאיר ודביר שהחליטו להפתיע אותו לכבוד יום הולדת שלו.
עד כאן מה שהיה....
המשך יומקסים לכולם!
תגובות
הוא ממש יפה! (ומעניין....) לענ"ד כדי שתכניסי עוד דמויות לסיפור קצת משעמם לקרוא שוב על הדכאון של שרית...(אולי מישהו כהניסט,או דתל"ש וכ'ד שיהיה גיוון :-) ) ובבקשה תכתבי יותר על הגוש תובב"א....