נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.
הרגע יצאת מהישיבה. שמת את האוזניות והתנתקת כמעט לחלוטין מהעולם שבחוץ.
יצאת את הרחוב שליד הישיבה, מלא ביסורי מצפון אחרי תפילה ארוכה כל כך כלפי ריבונו-של עולם, אחרי שיעור החסידות.
העץ הכרות בכניסה לישיבה, זה שנכרת בגלל החורף, מזכיר לך שלא כל צמח אחריתו טוב, והוא עלול לקרוס ברוח, ולעשות עוד נזקים אחר כך.
וככה כל דבר.
האוזניות עוד מעט מתחילות את השיר. אתה יוצא, רוצה לאמר שלום לשומר שהלך לו כבר. הוא לא מקבל כסף על שעות נוספות.
אתה נזכר שוב, שלכל דבר יש שימוש חיובי ושלילי. לדוגמא הנגן שלך, שאליו מחוברות האוזניות. אפשר לשמש אותו לרע ולטמא את האוזניים. ואפשר להשתמש בו לחיוב. לחיזוק בעבודת ד'.
אתה עובר על המדרכה. אסור לך להרים את המבט. אתה לא רוצה שאנשים יראו אותך ככה, ואתה לא רוצה לראות את האנשים, את החים. הם לא טהורים בשבילך. אתה יודע את זה ומנסה לשמור על העינים הקדושות שלך ככאלה, כמה שיותר, כמה שאפשר. אתה עובר ליד בית כנסת הגדול. הוא כבר סגור. נעול על מנעול ובריח. כמו כל דבר קדוש בעולם הזה.
הכבש לנכים מזכיר לך שיש גם אנשים אחרים ממך, שלא יכולים לעלות בלי זה. אתה צריך להודות לקב"ה על זה. השיר שמתנגן ברקע הוא -תחשוב טוב, י'הי'ה טוב. אבל אתה לא מסוגל. אתה יודע שהקב"ה אוהב אותך, ורוצה אותך, ומאמין בך. אבל אתה לא מבין איך אחרי כל מה שעשית הוא יקבל אותך. אחרי התפילה שבה כמעט בכית, לא רוצה לחשוף את עיניך לכולם. לא רוצה להעלות את ידיך מהלב למעלה לנגב את הדמעות. את הרצונות. את כל מה שאתה מנסה להביע ולא מצליח או לא יכול, או לא מספיק רוצה.
אבל כל מילה בשיר חודרת לך. צועקת לך. כמה טוב הקב"ה שופע עלי, וכמה אני רע.. וכמה אני לא שומר על כל המתנות שהוא נתן לי. אני מגיע לרמזור. אני רואה אדום, ירוק, צהוב. הוא עומד שם בקופסתו עד שיתקלקל, עד שיחליפו אותו. עושה את עבודתו דוממת. וכל בוקר, כולם רודפים אחריו. לעיתים גם מסכנים את חיהם בשביל הדקה הזו. לא אחת ראית אבות או אמהות ממהרות למעון, וחוצות בריצה את הירוק הקצר עם עגלה. פעם אחת זה היה אבא עם תאומים. זרקת לעברו אזהרה והוא לא שמע.
אתה יוצא מהמרדף. מגיע לרחוב די שקט. אספלט מכסה את המדרכה. אתה מביט בסדקים. חלקם ממים. אתה נזכר בכמה דמעות שפכת. בלב שלך ששבור עכשיו. בזה שאולי לא הי'ית צריך לכתוב. שאתה צריך חיזוק עכשיו ואין לך. אבל אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו. וגם לא רוצה. וגם זה לא רצונו יתברך...
אתה מתקדם. רגליך הכושלות הולכות. אחרי הכל אתה צריך כבר להיות בבית שלך. יש מי שמחכה לך, ואתה לא רוצה עכשיו בעיר להיות. זה לא טוב לך רוחנית. אבל אתה חי'יב.
"כמו במכחול את העולם אתה צובע,
וקול פנימי לך קורא, אתה יודע
הכל תלוי בך
מצב הרוח מסביבך,
המציאות היא כמו המציאות בדמיונך"
אתה יודע שאם אתה צובע משהו עכשיו, זה בשחור. מכסה עכשיו על פשעיך, על מה שרצית ולא הצלחת. אולי כי לא מספיק נסית, אולי כי התיאשת. אולי כי אבדת את הכוחות הנפשי'ים על נסיונות אחרים שלך.
הקול הפנימי כעת לא אומר לך משהו אחר - הקב"ה הפקיד אצלך משהו. לא עמדת בזה. לא פעם ראשונה. אתה כבר מכיר אתה כבר יודע. אבל אין לך מה לעשות נגד זה. חלק בגלל שאי-אפשר יותר, וחלק בגלל שאתה לא רוצה. וגם לא מסוגל. זה נותן לך תענוג, נותן לך עוד כוחות, ואחרי שיש אי-אפשר בלי זה.
המציאות בדמיון נהית שחורה. אי ההצלחה בלימוד, זה שדחית את המבחן ואתה יודע שאתה לא תצליח בו. מבחן על מה שהית צריך ללמוד בחודשים האחרונים, ואתה לא. היו לך דברים אחרים לעשות. להתמודד.
"תחשוב טוב - יהיה טוב!
תאמין בעצמך
תחשוב טוב - יהיה טוב
אלוקים אוהב אותך!"
תחשוב טוב? על מה?
על מה לחשוב טוב? על מה שאני עושה?
הרי לכאורה זה רק רע.. מה אני עושה בימים?
להאמין בעצמי? על מה ולמה? על זה שהקב"ה נותן לי כ"כ הרבה, ומה אני נותן לו?
אלוקים אוהב אותי... אבל מה אני נותן לו? מה אני מחזיר?
מה? מה אני שווה? אז אני בן של מלך. אבל דווקא בגלל זה אני יכול יותר להזיק מכל אזרח אחר בממלכה...
"היום אתה רואה במשקפים רק אפור
מחר אפשר לראות דרכם שוב את האור
הכל תלוי בקול
שלך אומר בפנים
תחשוב טוב, יהיה טוב! תאמין!"
אני יודע שגם היום אני לא רואה רק אפור. לא צריך לספר לי. אני רואה דרכם רק שחור.
וגם היום אפשר לראות את האור. אבל אני לא רואה! לא יודע. לא שומע. לא מבין...
הקול שלי אומר בפנים - שאני לא יכול לחשוב על טוב שמגיע מעצמי. טוב שהוא רק שלי. רק פנימי. הטוב שיש לי כרגע רחוק ממני. אני לא יכול לתקשר איתו. הוא עמוק עמוק, רחוק רחוק בפנים, ורחוק גם בחוץ. רק הרע צמוד. אני מנסה להיפטר ממנו.
היהיה טוב לא עושה ראשם של בעתיד הקרוב. בעתיד הרחוק אולי. אבל מה עושים עד אז?
"יש לך מלאך שאומר לך "גדל"
ויש מלאך אחר שאומר לך "חדל"
תקשיב רק לאמת
שזועקת מהלב
תדע שאלוקים אותך אוהב!"
אבל אתה יודע שהמלאך שאומר לך גדל, אומר גם דל. גדילה מודדים לפעמים באחוזים. אם המאה הוא אחד, גם אם גדלת במאה אחוזים - אתה שנים. וזה לא הרבה.
ההקשבה לאמת היא דבר קשה. אתה לא רוצה להכיר בה. אתה לא רוצה. אתה לא מוכן גם. אתה מרגיש שאתה לא יכול. קשה לי מדי. יש יותר מדי נסיונות אחרים. יש יותר מזה. הרבה יותר...
הזעקה מהלב היא רק הפוכה. העינים רואות, והלב חומד. והידים מקלידות. עד שתים, שלוש. ההזדמנות לא תחזור בחודש הקרוב. בקצת יותר מזה אולי.
וזה שהקב"ה אוהב, לא אומר שהחטאים לא חוצצים. לא כואבים. לא עומדים לנגד עינך, מסתירים, מכסים. מרחיקים.
אתה הולך מחתיכה לחתיכה. אתה לא דורך על החורים שבין החתיכות, שאי-פעם היו חמות, כשבנו את הרחוב הזה. אתה מפחד ליפול מהם. חלקם נוצרו מעצים. אתה נזכר שלא כל מה שנשתל יש בו תועלת, ולפעמים הוא מזיק. ממש ממש כמו כמה דברים שאתה עושה. החיבור, ה'דעת' צריך להגיע אחרי החכמה והבינה. ואלה רק בדרך, ואתה לא יודע מתי הם יגיעו. אתה יודע, אבל לא יכול להכיל תקופת זמן כזו את הכל.
אתה נזכר בלימוד, ברצון להתקדם. לאהוב. אבל אין לך שום חשק מאז שאתה חוטא. הנסיונות הורגים אותך. הרצון ללחוץ או ללחוץ. כל רגע שאתה רואה את הקב"ה, ואת עצמך, אבל בעיקר את המרחק. את חוסר ההתקדמות.
כל הריקנות הזו. העצבות. ואיך שאף אחד לא יודע עליהם כמעט. אתה מסתיר פשוט, מכפה. אין סיבה שהם ידעו. ילעגו. וגם אם ידעו- זה עלול לקלקל את הכל. ואתה לא רוצה! אתה רוצה שלא... אתה רוצה שיחשבו איך שאתה, כמו שאתה נראה. עם הפאות, עם הציצית בחוץ. עם הכיפה. עם הכל.
השיר הסתים. השיר הבא נישא על הרוח.
בטרם הוא מתחיל, אתה מתבונן בעצמך. אתה סוחב את התיק, את התפילין. וחוץ מזה טישו והנגן. שניהם בכיס. שניהם בגלל צורך. האחד גשמי והשני רוחני.
הוא לא שוקל יותר ממאה גרם. אבל אתה מתאר לעצמך, סכין במשקל הזה. אם הוא מסתובב מה הוא עושה. וככה אתה מרגיש...
"הבוקר שיאיר יהיה אחר
בגלל העוז, בגלל התקוה.
המחר שיבוא יהיה טוב יותר
בגלל ההתמדה, בגלל הענווה."
אתה יודע שהמחר לא ישתנה. אתה תקום עם אותה תחושה. עם אותם חים. התקוה כלפי חוץ אותו דבר. הפנימיות לא. המחר שיבוא ,אולי עדיף שלא יבוא. שישאר שם, בלוח. או שכן. הוא מקרב לחודש וחצי שיש לך.
ההתמדה? התמדה במה? את המצב הזה הרי אתה לא רוצה. הכל אולי טוב גשמית, אבל בפנים..
"היד שתלטף תהיה רכה יותר
כי הותרת בה עדנה
והחיוך שיחייך יבקיע כל חומה
וימלא את המחר באמונה"
איזה חיוך ? איך אפשר בכלל? הרי אתה כ"כ עמוק בבוץ הזה. אתה לא רוצה. אתה מרגיש כאילו אתה לא מתקדם בכלל רוחנית. ויש לך גם קבלות. איך אפשר?
אמונה יש.לא חסר. שהכל לטובה, שהכל אמיתי. אבל מה זה עוזר עכשיו? אתה מדבר עם הקב"ה. מתפלל. מתחנן. עושה את ההשתדלות. את מה שאתה יכול. את מה שאתה גם לא אולי. אבל אין כוח. כוח נפשי. כוח רוחני להמשיך הלאה. אתה לא יכול.
"וקולך נישא על הרוח
וצועק אלי כמקדם
עדינות, זה עניינו של גן עדן."
אתה יודע שיש קול. אבל מה שנישא על הרוח זה רק עצבות. רק מרירות. לדעת שאתה לא עומד במה שהקב"ה מצפה ממך. רוצה, לא יכול. לא מסוגל. נפשית. רגשית. זה חזק ממך.
העדינות מזכירה לך דברים שאתה מעדיף לשכוח. את השעות הקטנות, את הכל. ואתה לא רוצה. רוצה את זה, אבל לא אז. יודע שטעית. יודע ש... ולא מסוגל להכיל.
"אני צועד לבד בתוך הכפר
חש את ידך בתוך ידי, כמו בעבר.
אני מביט אל -על נושם אותך
את ישותך שממלאת את המדבר."
אתה לא צועד בכפר. אתה צועד בעיר. כאן אין מגע אישי, אין כלום. רק אתה. השאר הם אנשים, אבל אין בינכם כלום. הדבר היחיד שאתה נושם זה אוויר מלוכלך. נזכר בפעם האחרונה שהית במדבר. ודיברת עם הקב"ה. עוד כמה זמן יש לך להמתין. שטחת את הבעיות. את הכל...
ואתה לא מרגיש שהשתנה מאז משהו.
"וקולך נישא על הרוח
וצועק אלי כמקדם
עדינות, זה עניינו של גן עדן"
הקול נישא על הרוח, אבל אתה לא מרגיש שיש רוח. שיש רצון.
"אני הולך ברחוב, רואה אותם
את הילדים שנשמתך בנשמתם
שומע את קולך בתוך קולם
כשהם מוחים את דמעתם
אני שר איתם"
אתה הולך ברחוב. האבנים המשתלבות של המדרכה, מזכירות לך שאתה חלק מהעולם הזה. לא פרט יחידי. דורכים עליך מדי פעם. אתה חלק ממערכת שיש לה מתכנן. שיש לה יעוד.
את קולות הילדים אתה לא שומע. אתה קצת יותר מבוגר. לאחים הקטנים אין זמן. הם ישנים, או במקומות אחרים. את קולם אתה לא שומע.
אתה שומע את קולות הילדים הקטנים. אתה מתעודד קצת. אבל ממשיך להיות עצוב. הבטריה נגמרת בסוף השיר, אתה כבר ברחוב. בבית. שוב אתה חוזר להצגה של השמח. של הרציני. של הצדיק. עוד מעט אתה שוב תעמוד בנסיון. אתה יודע שאתה תעמוד בו כי הוא לא חד צדדי, ושיש עוד זמן. רק שבזמן הזה אתה לא יודע אם תעמוד.
אתה יודע שמחר תקום. אתה יודע שמי שאין תוכו כברו בל יכנס לבית המדרש. ואתה תכנס. ותחשוב. ותתפלל. ושוב תחטא.
תמשיך. תתמיד. בזכירה סוד הגאולה.
אם תרצה, תצליח.
תחשוב טוב. יהיה טוב. תאמין!
(השירים: נישא על הרוח, תחשוב טוב יהיה טוב, אודי דווידי - לכל זמן).
תגובות
ושוב לגבי הקטע הזה ששופע כל כך טוב עם כל הפשטות הזו.
הוא קודש קודשים. גל נעול, מעין חתום... לא לחינם.
וככה גם עוד דברים....
המכתב נכתב פנימה ולא החוצה, אגב.
התורה היא פנימיות. והיא מחברת...
באמת שכל אות מכילה אלף אלפי השגות ואיך אפשר לשיר כראוי אלא שבאותה שעה זכו ישראל ותלה ה' האותיות בשירתם. [השפת אמת מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני, אז ישיר תרל"א דיבור אחרון]
פרוט רב יותר.
'אין לך אדם שאין לו שעה', וגם לא אדם חסר רצון אז מה מפריע מכל אדם למלאות רצונותיו?
כי צריך להבין שרצון הוא כח שצריך לדעת איך לפתח ולשכלל עד שבאמת יהיה אפשר לפעול איתו ולעשות דברים שבפועל.
אם היינו יודעים את הדרך המדויקת לקחת כל רצון להפוך אותו למעשה, אם...
יעקב.
אשוב להגיב באריכות.
כזה חבל שלא מכירים את האדם לפני שקוראים את מה שהוא כותב...
באמת, זה נגע בי כל כך עמוק. לרגע, חשבתי, איך אתה יודע מה מתרחש אצלי עמוק בלב?
ואודי דווידי, הו, יש לו שירים מצויינים שאני שומע השכם והערב.