אחיקם

זוכר את היום הזה?

 בניה ואתה ואני, ושמיים ודשא.. ובניה מרים את העיניים בצבעים של כחול-תכלת שלו לשמיים, ואתה אומר לי שנראה לך שהשמיים עשויות ממליון עיניים של בניה. ואז צוחק, מיישר את הכיפה, מרצין לרגע, רק לרגע. ושוב מחייך.

כשאני שואלת את בניה עליך,הוא מחייך חיוך עצוב ומספר, שהיית כמו סלע- יציב וחזק. שלעולם לא איבדת את היחודיות שבך, את האחיקמיות. שמעולם לא הרשת לעצמך לוותר על מה שנכון ואמיתי, על מה שידעת שצריך לעשות, ולעולם לא הרשת לעצמך להגיע לסף שבירה.

אני יודעת. היית מאותם האנשים שהטבע עובר דרכם, בחיוך, במבט, בסיפור. מוטבע בהם, ומטביע את חותם אהבתו, בלב כל מי ששומע אותך מספר, מתאר, משתף, בטיול שהיית בו, במסלול שעשית, כאילו חווה את הכל מחדש באותה העוצמה, עם ניצוץ מיוחד של אור בעיניים. ניצוץ מיוחד ששמור רק לסיפורים על ארץ ישראל.

קשה לבכות עכשיו.
בטח אם היית כאן, היית אומר שזה סימן טוב, זה כמו אדמה יבשה, חזקה, אחרי גשם. 
אבל לפעמים אדמה יבשה, היא סתם אדמה שצמאה למים, שחם לה ויבש לה, ובעיקר חסר לה, חסר לה המגע של המים מחדש, של הגשם שיטפטף,ויחיה אותה. ממש כמו שאתה חסר לנו עכשיו, כמו שמת בנו משהו מיד ברגע שאתה הלכת, וכיסו אותך באותה אדמה. יבשה? לא יודעת, לא נגעתי, לא ניסיתי לפורר אותה בידיים כמו שהיית תמיד מבקש- שניגע באדמה, שנפורר אותה, שנרגיש אותה. והיית מקרב חופן של אדמה אל האף ומריח וחותם את האקט הטיולי אחיקמי הזה במשפט כל כך מוכר: "אין כמו אדמה של ארץ ישראל" וחיוך כל כך שמח,אמיתי, כל כך אוהב.

ומה עוד אפשר לספר?
שהיית אומר שהמילים "מסוכן" ו"ארץ ישראל" אלו שתי מילים שסותרות במהותן אחת את השניה. כי, הרי זה לא יכול להיות שמסוכן, לטייל בארץ שלך. והיית מבקש מאיתנו לחזור על המילים הללו כמה וכמה פעמים, לצרף אותן אחת לשניה, ולחשוב על המשמעות העמוקה של שתיהן,לבד וביחד, עד שבסופו של דבר נאלצנו להודות בחיוך, שאלו מילים שלא יכולות להיות קשורות אחת לשניה בשום אופן. ולצרף אותן יחד- "זה מצחיק, לא?"

לא. כנראה שזה לא מצחיק.
לפחות לא עכשיו. אולי אז עוד היינו יכולים להרשות לעצמנו להסחף עם הצחוק המתגלגל הזה שלך. אבל עכשיו כבר אין צחוק כזה שיסחוף מחדש, וירגיע, ויהפוך את האווירה להיות נינוחה ושלווה, וישרה כל כך הרבה אמת באוויר- עד כדי כך שנמצא את עצמנו תוהים איך בכלל היינו מסוגלים לצרף את המילים: "לטייל בארץ ישראל" למילה "מסוכן".

לפעמים היית מבקש בשקט שנתבונן בטבע שמסביבנו, שנראה כמה הוא יפה, כמה הוא יפה. שנפרוש שתי ידיים ונקבל את כל השפע שהוא מרעיף עלינו, ונכיל את היופי. שנפקח שתי עיניים ונראה את הקימורים של ההרים, את הפריחה של הפרחים, את הצמחים המיוחדים שצומחים בין האבנים, והכל מתמזג במן תמונה כזאת נפלאה, בצבעים של כחול ורוד, ואפור וחום וצהוב, והיית תמיד אומר לנו, שיצירה של אומן כזאת, אי אפשר למצוא באף מקום.

ואז היית לוקח נשימה עמוקה ואומר שעכשיו כל  זה בתוכך, לקחת קצת מזה, ואפשר ללכת ולהמשיך. וכמה שהייתי מתפלא לפגוש עוד יופי של טבע, חדש, אחר, שונה.  וכמה שהיית מתלהב, שככל שטיילת, הבנת, שעוד לא ראית כלום. ואיך, איך זה שבארץ כל כך קטנה, יש כל כך הרבה, לראות ולחוות, ולהשתוקק, וצריך רק להמשיך ולהמשיך, ללכת, לרוץ, לשבת, לשתוק, לראות, לחלום.

אתה יודע, כשראיתי שתחת התמונה שלך, מתנוססת בצבעי שחור לבן, המילה "נרצח", חשבתי לעצמי, שאיך זה יכול להיות? הרי המילים "אחיקם" ו"נרצח"- כל כך סותרות במהותן אחת את השניה, איך אפשר בכלל לצרף את המילים הללו לצמד של מילים בעלות קשר כלשהו?

זה מצחיק, לא?