ב"ה
לאחר בקשות והפצרות, וקריאת כל מיני סיפורים ודברים, החלטתי שאני ממשיך - מקווה לטוב.
ב.
"אז אתה בא ?"
"אני נשאר פה!" <שוב אני לא יודע לדבר!!!>
"למה?"
קמתי והלכתי. עכשיו אני לא חופשי. וצריך לעשות פה את כל הסבוב. אוף! עולם דפוק!. יש יחס אישי... אבל זה רק הוא, והוא טוען שרק המנהל. הלכתי בוכה עם המדריך. הגענו פנימה. שוב החדר שלי. שוב הכר. ושוב הבכי שפורץ בלא גבול. לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!! הרהרתי לעצמי.
הכל שולט בערבוביה. הכל יחד!. שמחה- על המדריך, עצב- על החיים ובכלל... מי אני? מה אני? מאיפה?...
***
"אני לא חושבת שטוב לו שם", אמרה היועצת החינוכית למנהל.
"אז אולי נעביר אותו חדר!"
"לאן בדיוק? עם משה?"
"בדיוק"
"בטוח לגבי שמעון?"
"כן. חתמנו את הנושא!"
"ומה לגבי אסף?"
"אסף הוא נטע זר"
"ככה את מדברת עליו?"
"כן. הוא לא מתאים לפה. חבל עליו - יש פה עוד בתי יתומים בכפר!"
"בית יתומים לילדים מיוחדים. זה לא בשבילו. את כפיר שלחתי לשם"
"ותגיד לי את האמת" אמרה היועצת בטון רציני מאוד. "למה אתה כ"כ מגן עליו?"
המנהל חשב על מסגרת התקציב של משרד החינוך. כל עשרה ילדים כמה הוא מקבל. אסף היה העשירי- שהשלים לו ל350. 349, הוא ידע- יוריד לו בתקציב. הוא צריך את זה.
"כי הוא ילד מיוחד. רוב הילדים פה הם של חד הורים, שלא רוצים להיתלות בילדים - או שירדו לסמים (האבא/אמא החד הוריים). הוא מיוחד בכך שאין לו את שניהם. מבינה?"
בזו הסתיימה השיחה.
***
בא תראה איזה מגניב !.
"תשמיע... תשמיע שוב!! היועצת? המנהל? על מה הם משוחחים שמה?"
"על אסף ומשה... נכון מגניב? שמתי את זה בחלון... בזמן שהמנהל דיבר עם היועצת. תודו שזה טוב!!!
הנה. באו תשמעו מה הוא אומר עלי:
"הוא ילד מיוחד"
ועל אסף "ירד לסמים" הוא השמיע לכולם. אסף עמד בפינה, מבוייש. הוא חייב לברוח למדריך - אבל הוא ראה את כולם מתקרבים אליו, מסמנים לו 'תפסנו אותך', בדרך להעביר אותו את הגדר למכון הגמילה....
תגובות
בס"ד
נחמד..
אבל שיהיה יותר ארוך.. בקשה..