עם הזריחה.

בעז"ה.

אני רעה,

וגם לי זה כואב.

אני רעה,

וזה שובר לה ת'לב.

והיא תמיד הייתה,

ממש פה לצידי.

וכבר כלום לא יחזור-

כך אומר לי ליבי.

זו לא הייתה ההחלטה שלה,

והיא מתחננת.

אני עומדת מול, מתקשה.

לרגע לא מהססת.

המילים נחרטות בבשר החי.

והצרחות עד לב השמיים.

ופתאום הכל נהיה שחור-

הלוואי שרק בנתיים.

ונמאס לי כבר להתרפס,

הן אמרתי את דברי.

והכל מתחיל להימאס,

לנצח יהיו כך חיי?!

אני הולכת לישון,

בלי מעט חרטה.

מתכננת לקום בבוקר,

ממש עם זריחה.