החוט המשולש פרק א'

פרק א'

 

אפרים נכנס לבית-כנסת "נר-לציון", ונישק את המזוזה, אחר כך החזיק בכיפתו להיוודע האם היא שם.

הוא נגש לבער ארון הספרים, הוא הרגיש איך שעשרות עיניים נעוצות בו, 'תפסיקו להסתכל עלי, סך הכול חזרתי בתשובה.' הוא הוריד את ראשו והוציא סידור "תפלת כל-פה" ונגש לספסל האחרון.

הוא הרגיש שהעיניים לא עוזבות אותו.

הספסל היה ריק, הוא נכנס ולפני שהתיישב פזל על הבית-כנסת.

שני זקנים עם פה פתוח, הביטו בו כלא מאמינים.

עשרות ילדים נעצו בו מבטים כגון: 'אפרים הפרחח, מה הוא עושה כאן?' למה הוא פה? אולי הוא מחבל'. אפרים הסיט את ראשו מהם והתיישב.

בערכים לא הודיעו לו שכך יהיה, הם הציגו לו חיים די וורודים.

אפרים פתח את הסידור בתפילת ערבית, כמו שלימדו אותו.

הוא ליטף את צלקתו המכוערת שעיטרה את סנטרו, הוא אף פעם לא ישכח...

פעם לא ידע מה זה יהדות בכלל, שלא לדבר על תפילה, אך בערכים לימדו אותו איך להיות בנאדם.

קול רם הפסיק את חוט מחשבותיו, "והוא רחום..." תפילת ערבים החלה, אפרים התרומם ממושבו.

"והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו, ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראינו." החזן השתחווה וקרא: "ברכו את ה' המבורך." אפרים נשם עמוק, השתחווה ואז קרא בקול רם: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד." הקול הרם היסב הרבה תשומת לב לעבר הבחור החילוני לשעבר...

חודשיים לפני...

"השותפות" החלה המורה לחשבון את שיעורה, "בעזרת מושג היחס אפשר לפתור בעיות הקשורות לחלוקת רווחים בין שותפים, כפי שראינו בפרק הקודם." "מעניין אותי קדחת" אמר אפרים בשקט, שיעורי החשבון החלו לשעמם אותו,"אולם," המשיכה המורה "במקרים רבים תלויה השותפות בכמה תנאים..." הפלאפון של אפרים רטט.

אפרים הביט מסביבו אף אחד לא שם לב, כולל המורה.

הוא פחד להוציא את המכשיר, כיון שהוא ראה פעם את המורה תופסת לאיזה מישהי את הפלאפון שלה וזרקה הישר לפח, ללא שום גינונים מיותרים. וגם הוא לא מעוניין שהפח יאמץ את הדור שלישי שלו, לכן חיכה מעט.

הרטט הסתיים, אפרים הוציא את הפלאפון בזהירות, כאילו שזה איזה פצצה מתקתקת.

זה היה הודעה, "אפרים" נכתב בראש ההודעה, "שמעתי שהתעניינת בזמן האחרון, (מאז הפציעה) בשורשים שלך, (יהדות) נפגש בכיכר שבת בשעה 10:00 בלילה, עשינו עסק? קובי." אפי סגר את המכשיר, הוא ראה שכול הכיתה מסתכל עליו, פניה של המורה היו נזעמות ביותר.

הוא קלט שאין מקומו כאן כרגע, "סליחה, אני חייב לשירותים" קם ויצא מהכיתה, קולה של המורה הידד אחריו "ההברזות האלו עוד יפסיקו, חייל קומנדו טיפש." הוא ידע שזה נובע מקנאה, פשוט בנה של המורה ניסה להתקבל, אך לא הצליח.

כיכר השבת, 9:53 PM

קובי ישב על הספסל ועישן סיגריה בנימה של קוצר-רוח.

'מתי הוא מגיע,אפי הזה, אולי הוא טעה ואפי בכלל לא רוצה להיות דתי? השעה 10:00' הביט יעקב בשעונו, 'והוא עדין לא הגיע' יעקב התיישב שוב על הספסל, 'הערכים האלו, אמרו לי שאם אני מצליח לסחוב עוד מישהו, אני מקבל חמש מאות שקל, ומה אכפת לי לקבל? אני בעצמי רוצה לחזור בתשובה, השאלה אפי, מה איתו? הוא עבר מלחמות קשות ובאחרונה נפצע וחזר לארצו,' "יאלא, אני הולך." אמר לעצמו וקם מהספסל. הוא לא הספיק לצעוד פסיעה ורעש חזק של אופנוע קרע את השקט של הערב הירושלמי.

האופנוע עשה סוס ואז בקצה הרחוב עשה פרסה חדה, והתקרב לקובי.

האופנוע חרק מול קובי, האחורה של האופנוע התרומם.הצעיר ירד מהאופנוע ונעל את אותו.

הוא הוריד את הקסדה, פניו הקשוחות של אפי, נתגלו.

"אה, אז בסוף החלטת לבוא" אמר קובי בצינות.

"אכן,כן." ענה לו בסתמיות.

אפי הניח את הקסדה על האופנוע וצעד עם קובי לספסל הקרוב.

"במה העניין?" שאל אפי מייד.

"קודם קח אוויר אחרי שעשית סוסים, והפרעת לשלווה של כל תושבי ירושלים.ואז..."

"תודה, במה העניין" שאל אפי בקוצר רוח.

"טוב, העניין הוא, סמינר ערכים, מכיר?"

"לא" הגיב אפי.

"זה סמינר שמחזיר בתשובה."

"מה, להיות דוס?" שאל אפי.

"למה אתה כזה בוטה?"

"כי כך אני נולדתי" אמר אפי.

"אז למה שמעתי שאתה רוצה להיות דתי?" שאל קובי.

"טוב נו... אתה צודק" נכנע אפי.

"מצוין, איפה היינו, הא! כן, הם מחזירים בתשובה"

"ואז?" שאל אפי.

"מה לא מובן?" שאל קובי.

"אתה רוצה שאני יהיה דוס?" שאל אפי כלא מאמין.

"אפי, גם אני לא ממש רוצה להיות דוס, אבל התגברתי והחלטתי שאני הולך לערכים, אבל חיפשתי שיהיה איתי עוד מישהו, והיחיד שמצאתי זה אתה." יעקב הוריד את ראשו.

"אז אנחנו באותו סירה?" אפי שם את ידו על ידו של יעקב, "אני מסכים."

יעקב הרים את ראשו באיטיות, "אתה בטוח?"

"לא, אני בטוח" חייך אפי, צלקותיו התרחבו כשחייך וזה כאב לו.

יעקב קם מהספסל, "מחר או היום?"

"מה?" שאל אפי.

"הולכים לערכים."

אפי חשב דקה ואז ענה, "בא, אני ירכיב אותך."

שניהם עלו על האופנוע, "אז תגיד אפי, שמעתי שהיום עדו פעם הברזת."

"נכון, וזה בגלל ההודעה שלך." אמר אפי מבעד לקסדה שלבש.

יעקב החזיק במוטות של האופנוע.

אפי סיבב את המצמד ונסע מהאזור.

"אפי, אולי תספר לי קצת על המלחמות שעברת." ביקש קובי.

אפי נשם עמוק והחל לספר: " בגיל שבע-עשרה, נכנסתי בטעות לפיגוע ירי בנתניה, עמדתי במרחק-מה מהמחבל וזינקתי עליו, שלפתי מידיו את הרובה שלו, והצמדתי אותו לרצפה.

המאבטח של הקניון שבו התרחש הפיגוע, תפס אותו ושם לו אזיקים, אני לא זוכר הכול, בקיצור לפני שהספקתי לעזוב, נגש אלי איש עם חליפה שחורה ועם משקפים כהות.

הוא שאל אותי לשמי, בקיצור, הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד במוסד.

משום שכול חיי, זה היה חלומי, הסכמתי.

אפילו שהייתי בן שבע-עשרה, קיבלו אותי אחרי אימונים מפרכים.

ואז יום אחד, קורא לי ראש המוסד ומודיע לי שאני הולך לארה"ב.

הסכמתי מחוסר ברירה, ולמחרת עליתי על מטוס שהביא אותי לארה"ב.

שנה שלמה עבדתי בארה"ב, שכחתי מכול משפחתי, שלא לדבר על חברים.

העבודה הייתה משעממת.

עד ששנה אחר כך היה את קריסת בניני התאומים, אז לא השתעממתי.

אך בשנת 2002 השתעממתי שוב, יום אחד, בא אל דירתי אשר בניו-יורק ושואל אותי אם אני רוצה להצטרף ל-C.I.A (סוכנות הביון המרכזית) אני לא ידעתי מה לענות, לכן הביא לי כרטיס ביקור.

למחרת לא התאפקתי ואמרתי שאני רוצה, הוא אמר לי לבא לנגלי, המטה הראשי של הסי.איי.אי.

במדינת וירג'יניה.

למחרת נפגשתי עם ראש הסי.איי.אי. מר ג'ורג' טנט, והוא קיבל אותי. הגענו?" שאל לפתע אפי.

יעקב ננער הסיפור של אפי היה מרתק.

הוא הכיר את הבניין. "איך ידעת?"שאל יעקב.

"אולי שכחת, אבל אמרת לי שזה ברכסים." אמר אפי, שניהם ירדו מהאופנוע ונכנסו לבניין.

איך שאפי נכנס, (מכנסי ג'ינס, משקפי שמש, חולצת טריקו עם כתוביות,קוצים,נעלי ספורט וללא כיפה) הוא לא חלם שעוד חודשיים ייצא אחרת לגמרי.

הם נגשו למשרד, אך שמעו שיש חדר ליד הרצאה, הם נכנסו לחדר וישבו בדממה.

אפי התחיל לאהוד את ההרצאה חוצבת הלהבות.

ולזה קובע השינוי.

המשך יבוא אי"ה...