לו היו העוברים ושבים עוצרים לרגע ממרוצתם הבלתי פוסקת היו בטוח מבחינים במה שאני הבחנתי. אלא, שמהיכרותי את בני האדם הם לעולם לא עוצרים.
אני, שלא כאחרים, תמיד עוצר. משתדל אף פעם לא לרוץ, תמיד להסתכל סביבי.זה מרתק, אני יכול לשבת שעות שלמות ולהסתכל על אנשים, אני מסתכל על אנשים הולכים ומנסה לחשוב מה מעסיק אותם. אותי? אותי לא מעסיק שום דבר... אני פשוט יושב ומסתכל.
ראיתי אותה באחד מטיולי הליליים. היא עמדה כשגבה מופנה לרחוב ובכתה. היא הייתה נראית לי כבת 15- 16. המראה סקרן אותי מאוד ולכן התקדמתי לעברה. לאחר התלבטות קצרה כיצד לעשות זאת פניתי אליה בשיטה הידידותית
"מה נשמע?"
וידי נחתה על גבה
"טוב, תודה"
והורידה באלגנטיות את ידי מהגב שלה. היא דברה בשפה גבוהה כאילו נחתה היישר משנות השישים. היא אמרה זאת כאילו שהיא באמת מאמינה שהכול טוב.ואני למרות הכול לא טיפש ולא קניתי את זה כ"כ מהר.
"אם הכול טוב למה את בוכה?"
ומיד התחרטתי על החטטנות. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש במבטים מביכים.
"אתה לא תבין"
קבעה בנחישות
"מאיפה את יודעת? את מכירה אותי?"
"לא, ולכן אני גם לא מרגישה שום צורך לשתף אותך"
"אבל אני מרגיש צורך שתשתפי אותי"
תשובתי כנראה מצאה חן בעיניה. היא חייכה מבעד לדמעות, ושאלה במין חוצפה מאתגרת
"ומה זה ייתן לי?"
"יכול להיות שזה לא ייתן לך כלום אבל אז לפחות נדע שניסינו"
היא התרצתה.
"זה סיפור ארוך. אם אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע אותו" אמרה כשהיא מסתכלת לכל הכיוונים "לא פה"
הרגשתי שלמרות היא הסתכלה סביב היא בעצם הסתכלה עליי.
"איפה שתגידי- אני איתך" לחשתי.
היא חייכה בתודה והתחילה ללכת.
תגובות
היי רננה..
קודם כל רציתי להגיד לך שהכתיבה שלך יפה. והקטע באמת מסקרן ולא משעמם בכלל.
אהבתי מאוד את הסיטואציה [האגב, מוכרת, גם בחיים וגם בכתיבה..] המתוארת. ילדה בוכה, איש שואל אותה מה קרה..אבל, הפריע לי כמה דברים.
סדר ההתרחשויות מהר מאוד. תוך כמה שניות היא מוכנה לספר לו, לא פה. אבל בכל זאת. אמירה מסוימת.
"איפה שתגידי-אני איתך" לחשתי. חמוד מצידו, מאוד, לסיפור אבל זה ממש לא אמין ולא מציאותי. את מבינה? תוך כמה שניות להגיד כזה דבר? יכול להיות שהוא בנאדם אכפתי וכו' אבל לא. זה הזוי ולא קורה במציאות אמירות כאלה נחמדות. מה גם, עכשיו הכל, אין להם בסיס. הוא לא איתה, נכון?! לא יראה אותה, נכון?! אני במקומך הייתי מסיימת את הקטע הזה מנקודת מבט של הילדה, שלמרות שלא סיפרה, הרגישה טוב יותר שלמישהו, שאפילו היא לא מכירה אכפת ממנה. זה נראה לי יותר אמין.
"טוב, תודה"
והורידה באלגנטיות את ידי מהגב שלה. היא דברה בשפה גבוהה כאילו נחתה היישר משנות השישים"-אוקי, זה שהוא הניח עליה את היד שלו [הלו', בנאדם זר..] איכשהו אני יכולה להבין..איכשהו..כי הוא אכפתי וזה מעודד מגע וכו' אבל--- המשפט הזה "היא דברה בשפה גבוהה"-איפה הוכחת לנו שפה גבוהה? ממשפט אחד "טוב, תודה" שגם, לא בשפה גבוהה במיוחד. עוד משהו בלתי אמין שעושה את הקטע למשו חסר.
יש לך פה בסיס מצוין. שאהבתי מאוד, את לא מבינה עד כמה אני מזדהה בקלות עם קטעים כאלה.
אבל אני חושבת יש פה הרבה מה לשפר, לשפץ ובאמת להוציא מהקטע הזה את הטוב ביותר שאת יכולה.
להרחיב מעט בדמויות. להוסיף עוד תחושות. לעבות את הקטע. לא, לא לסיפור קצר לדעתי, אבל בהחלט גם בתור קטע יש מקום עוד לשינויים.
סה"כ לא רעע..
רננה, אם את רוצה עזרה ברעיונות, בכתיבה, אני אשמח.
אני פה..[כשאני מחוברת..:) ]
תהילה.
* אני חושב שהסיפור הזה מאוד אמין, לא שכיח אבל אמין. המהירות לא מוגזמת כמו שאתר מתארת אבל שוב, היא נדירה *מאוד*.
* מישהו כתב איפשהוא ששירה לפעמים פרוזה לעצלנים, כלומר היו יכולים לפתח סיפור אבל גמרו מהר ועשו שירה פרוזאית.
יש לך כאן בסיס מצויין לסיפור קצר, עצרת בשיא.
* עם שאר הנק' אני פחות או יותר כן מסכים איתך.
יעקב.
אבל שאר הסיפור מאוד כתוב מאוד יפה=)
שכוייח;-)
בס"ד
אני בעז"ה עוד אעבור על ההערות אוסיף ואשנה.
חוץ מזה הרעיון של הסיפור הוא סיום חופשי... כתבתי אותו מתוך כאב ותסכול על חוסר תשומת לב של אנשים... השתדלתי להדגיש את זה בפתיחה. מעבר לזה, באמת שמתי לב פחות להמשך הסיפור כי הוא היה פחות קריטי... היה חשוב לי גם להעביר את המסרים הנוספים. [עיינו לבד... =)] אני באמת רואה עוד מקום לשיפורים.... תודה רבה!!!
רננה