פרק ה'
רותי אלון לחצה על הדוושה בעדינות, כאילו היתה זו כוס זכוכית. היא החלה לצאת מהחניון באיטיות, דפיקות על החלון הקפיצו אותה.
זה היה אפי, הוא סימן לה לפתוח את החלון.
רותי פתחה בעצבים את החלון, "מה עכשיו?" שאלה בכעס.
"אימא, אין לך לאן ללכת." אמר אפי והוריד את עיניו.
"אפי, אולי תסביר יותר?" שאלה בקוצר רוח.
"הבית התפוצץ." אמר בהשלמה.
רותי נראתה כלפי חוץ רגועה, אך בתוך תוכה הייתה נסערת.
היא יצאה מהמכונית ונכנסה למלון.
אפי מיהר אחריה, אחר כך יחנה את המכונית.
"אימא, חכי." רותי אלון לא הסבה אליו תשומת לב.
רותי הגיעה למעליות, המעלית חיכתה שם, היא נכנסה.
אפי לא הצליח לתפוס אותה.
הוא חיכה למעלית הבאה, שלא איחרה לבוא.
הוא נכנס אליה ולחץ על קומה 21.
"היי." קרא לפתע מישהו מאחוריו, רק עכשיו שם לב שיש עוד מישהו איתו במעלית.
אדם חסון עם חליפה אפורה, משקפי שמש, שיער שחור ועניבה אדומה, לחץ על כפתור מסוים והמעלית נעצרה.
אפי נלחץ, האיש הרגיע אותו, "קוראים לי ג'יימס לורד, סוכן סי.איי.אי. הוא הראה לו תעודה.
אפי הנהן לחיוב, הוא בוטח באיש, "מה העניין?" שאל אפי.
"אפי, עשית מעשה לא חכם במיוחד, אתה שיתקת סוכן מאלקעידה."
"מה? אני הכיתי אנגלי, לא ערבי." התפלא אפי.
"הוא עבד בשירותם, בכול אופן, אפי תזהר." אמר ולחץ על הכפתור, המעלית המשיכה מעלה.
המעלית נעצרה במקומה, הסוכן יצא מהמעלית ראשון ופנה ימינה, אפי פנה שמאלה, הוא ראה לאיזה חדר נכנס ג'יימס.
אפי צעד על השטיח המפואר, הוא ראה שממול הדלת של החדר שלו, ישב איש שהסתיר את פניו בעיתון "ידיעות אחרונות" וקרא אותו הפוך. אפי חשב שיש לו בעיה רצינית.
אפי נכנס לחדר על ידי המפתח שנח בכיסו והלך למזוודה שלו, הוא הוציא אקדח משתיק קול, ויצא בחזרה למסדרון, הוא נגע עם האקדח בעיתון, "מי אתה?" שאל.
האיש הוריד את העיתון ופניו של ארז חברו של אפי נגלו.
"אפי." צהל עליו.
"איך אתה יודע שאני כאן?" שאל אפי מופתע וקצת עצבני.
"ג'יימס סיפר לי, לא משנה, אפי,מאז שעזבת, עשית לנו רק רע, פשוט שרפת גשרים מאחוריך, בלי לכבות אותם." אפי הביט מאחוריו.
"אל תחפש גשרים, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, מאז שניתקת קשרים מאיתנו."
אפי ידע, אבל לא היה לו כוח לחשוב הרבה.
" אם אתה צריך עזרה, אתה יודע אל מי לפנות." ארז רשם על פתק את מספר הסולארי שלו.
אפי נכנס בחזרה לחדר, הוא ראה את שרית ממתינה לו בקוצר רוח על מפתן הדלת.
"שרית אנחנו בצרה, הסי.איי.אי. שומרים עלינו ואני לא יודע, אני מרגיש שאנחנו בתוך טבעת חנק."
"מה?"
אפי נזכר שהיא עדיין לא יודעת כלום, "הא, הבית התפוצץ." אמר כבדרך אגב.
"מה?"
"מה שאת שומעת, וגם אני הולך לגאולה, פשוט מהיום אני חרדי." אמר ויצא מהחדר.
אפי עיקמה את פייה, לא מבינה האם הוא התכוון ברצינות, אפי אהב למתוח אותה...
* * *
פאתי העיר קבול, אפגניסטן.
בתוך אולם הרצאות, עמדו עשרות אזרחים ערבים ושמעו למוצא פיו של שיח חשוב, שגם נקרא כמפקד פלוגת 'שונאי ציון'. עשרים חיילים רעולי פנים.
" מוות לציונים!!! מוות לאמריקאים!!!" הריע המפקד בידו, העם המוסת הריע אחריו.
"אללה אכבר!!!" צרח בכול גורנו.
האזרחים ידעו שאם לא יצעקו, הכדור יכנס במהרה רבה למוחם.
המפקד הרגיע את האזרחים, עדין היה רעש, הוא ירה צרורות על התקרה, טייח נפל על ראשם, הם נשתתקו באחת.
"בשם מוחמד, כולכם נשבעים היום בשמו להרוג את הציונים. ולכן, כולכם הולכים להיות חיילים בשביל הג'יהאד." העם הריע אחריו.
"אתם אזרחים, שבקרוב תהיו חיילים פשוטים לאל-קעידה, מתבקשים..." קול של אחד האזרחים קטע אותו.
המפקד הורה בידו לעבר מישהו, הצילום פסק באחת, "איך אתה מעיז, חיילים פשוטים אנחנו עושים פיגוע..." קולו התחלף ממטר יריות שהגיע מרובו של המפקד, כל גופו של האזרח נהפך לכתם אחיד של דם.
"ביקשנו לא לדבר, לא?" דממה מצמררת הוכתה באולם.
אשתו של האזרח שגילתה [בהצתה מאוחרת] שבעלה מת, החלה לזעוק ולקלל את המפקד.
"הוציאו אותה מהאולם." הורה לשניים מחייליו, החיילים החסונים תפסו בזרועותיהם השריריות את האישה והוציאו אותה בכוח מהאולם, הם ירו בה בדרך כדור או שניים.
"בא נמשיך," הורה לצלם, "היום, כולכם הולכים ללשכת הגיוס והולכים לעשות פיגועים לציונים ולאמריקה." כשהניף סגנו דגל בוער של ישראל, נכנסו לאולם בהישמע האות, [הצלם בדרך סיים לצלם,] נכנסו עשרות רב-טוראים וגררו את האזרחים, כולל נשים, להתגייס בעל-כורחם.
"המפקד יש לך טלפון." פנה אליו סגנו שכיבה כבר את הדגל הבוער.
המפקד לקח לידיו את המכשיר, על הקו היה מפקדו, אחמוד אבו-עלי.
"עבודה טובה צ'לאח, גש עכשיו למטה האימונים, אנחנו מתכננים פיגוע גדול, אנחנו צריכים אולי כמה מחיילך." הקו נותק.
צ'לאח המפקד, החזיר את המכשיר לסגנו, "זזים." הוא פנה ליציאה מהאולם.
הסגן הורה לחיילים והם באו אחריו ליציאה.
הם הגיעו לרחוב, אנשים הסתתרו מפניהם, הם נעמדו בשורה ארוכה אחת.
המפקד נעמד מולם, "שתיים." צעק המפקד, החיילים נעמדו בשני שורות מסודרות להפליא.
"שלוש" החיילים בשש שורות, שלוש אנשים.
"ארבע" כשאמר זאת הוא וסגנו גם נכנסו לתמונה ובחמש שורות עמדו ארבע אנשים, הסגן נעמד מאחורה והמפקד מקדימה.
לפתע קיבל המפקד עוד טלפון, הוא נעצר והאזין לשיחתו, הוא החוויר לפתע כמו קיר ונראה כרוח-רפאים, "תודה" מלמל אל הטלפון והחזיר אותו לכיס.
הסגן התקרב אל מפקדו, "מה קרה?"שאל.
"כלום, עזוב." שני שורות מאחורה הנהנו שני חיילים אחד לשני.
חייל אחד התקרב לשורה הראשונה והשני נעמד בשורה האחרונה.
החיילים רטנו, אבל הם לא הסתכלו עליהם בכלל.
החייל הראשון, שהיה קרוב למפקד לפת לפתע את גרונו והצמיד את האקדח שלו למוחו של המפקד, "לא לזוז." פקד.
החיילים נעמדו דום, הם היו בהלם, הסגן ניסה לפקוד הוראה, אבל החייל מאחורה דקר אותו בסכינו, החייל כיוון את הרובה שלו, שהיה תלוי עליו, אל עבר החיילים וירה צרורות עליהם, הם מתו לפניו כמו זבובים, הרובה ירה 300 כדורים בדקה, והחיילים ל יכלו להתגונן מהכדורים שנפלטו לדב שלהם.
החייל השני התקרב למפקד, "עבודה טובה, צ'אנג."אמר השני.
צ'אנג הוריד את מסיכת הגרב מפניו, עיניו המלוכסנות נמתחו.
"תום, שנינו יודעים שאתה עשית את זה." תום גם כן הוריד את המסכה מפניו, ופרצוף שחור נגלה.
המפקד כחכך בגרונו, לרמז להם שהוא גם נמצא באזור.
"כמעט שחכנו." אמר צ'אנג, הוא הוציא סכין חדה מהחגורה שלו והצמיד אותו ללחיו של המפקד.
"דבר." הורה לו,"אתה מכיר את צ'ארלי?" שאל תום.
המפקד חתם את פיו, אז צ'אנג חרט על בשרו של המפקד ודם ניגר על פיו.
"בסדר, כן." צעק המפקד הוא ירק מפיו דם, צ'אנג עצר את החריטה.
"הוא חי?" של תום במתח.
המפקד לא ענה, צ'אנג חרט על לחיו השני במהירות, שריטה בצורת ירח צוירה.
המפקד צרח, זה היה כאבים נוראים, "כן,כן!!!" הוא צעק, צ'אנג הוציא תחבושת וחיטה את השריטות.
"שאלה אחרונה," אמר תום, "איפה הוא?"
המפקד החל לצעוק בקולי קולות לעזרה, צ'אנג הצמיד את הסכין אליו, "שתוק." ציווה עליו.
ירייה קטעה את הרעש, תום נפל לידו מדמם, צ'אנג הוציא את האקדח שלו במהירות, לא היה על מי לירות, מי שיירה בו היה חייל שנפצע ובשארית כוחותיו סחט את ההדק ובכך סחט גם את טיפת חייו.
תום שם לב, שהמפקד מת, הוא בטעות דקר אותו בלב שלו, הוא כנראה נבהל מהירייה.
הוא נגש לתום, "אתה בסדר?" שאל בבהלה.
"קח אותי לפינה." הורה לו תום, הכדור פגע בכתפו.
צ'אנג סחב אותו על כתפו והוריד אותו בפינה דחוקה.
"איך אני מוציא אותך מכאן?" דיבר צ'אנג לעצמו.
"ילדים." מלמל תום.
צ'אנג קלט את המסר, הוא יצא מהפינה וחבש בחזרה את המסכה.
אנשים ברחו מפניו, הוא נגש לחבורת ילדים, "מי רוצה דולרים?" שאל והוציא שטר של דולר אחד.
עשרות ידיים ניסו לקחת את האוצר הגנוז מצ'אנג.
"תביאו לי מיטה." הורה הלם, תוך חצי דקה, ניצבו לפניו שני ילדים עם מיטה בידיהם.
הוא הוציא עוד שטר וחילק לשניים, "עכשיו, מי שעוזר לי לסחוב את חבר שלי לג'יפ, כל אחד מקבל דולר." עיניהם של הילדים אורו, הם מיהרו אחריו.
הוא הניח את המיטה למרגלותיו של תום, הוא השכיב אותו על המיטה, תום היה עם פנים מגולות.
הזאטוטים סחבו את המיטה על כתפיהם, והלכו בעקבות צ'אנג.
ההורים פחדו לעצור בידיהם, הם ראו שהוא חייל מפלוגת 'שונאי ציון'.
הם הגיעו לסוף הכפר, הג'יפ של צ'אנג המתין לו שם, "הדרוס, תניחו." אמר להם צ'אנג.
הילדים הניחו את המיטה על הג'יפ, צ'אנג חילק לעשר ילדים את הדולרים, שבשביל זה, הביא אותם.
צ'אנג התיישב על הג'יפ והתניע, נער בן שלוש עשרה התקרב אליו, "איך אנחנו יודעים שאתה לא אמריקאי?" בידיו של הנער ניצב רובה קלצ'ניקוב.
צ'אנג אחז ברובה של הנער, "לא כל דבר אתה צריך לדעת." הוא תלש מידיו את הרובה ונסע מהכפר בדהרה.
חצי שעה אחר כך, התעוררה הכפר לחיים אודות מות פלוגת 'שונאי ציון'.
אבל צ'אנג ותום היו רחוקים משם חצי שעה נסיעה אל עבר המחנה שלהם, צ'אנג השיג מסקנה אחת: צ'ארלי חי. ואולי עוד מסקנה אבל די מוקדמת, צ'ארלי בוגד...
ולזה קובע הבגידה 1
המשך יבוא אי"ה...
תגובות
אתה פשוט מוכשר
אבל ברמות
חתלותול