בעזרת השי"ת.
בתגובה לשיר של בת שמש - "בקיץ הזה תלבשי לבן"]
גם אם בקיץ הזה
היא לא לבשה לבן
יש בשנה אביבים
ופורחים ניצנים.
[וקוצים.]
בקיץ הזה נהיה יחדיו
אם הנשק לא הי'ה על כתפו
[השלום נשאר ברכה]
ואולי דווקא בגלל התפילות
גופו נפצע וזב דם
בקיץ הזה היא התפללה
[והוא לא]
ולכן - היא לא שלו.
[וגזרה על המת שמשתכח מהלב.]
תגובות
המשפט האחרון.
מקור:
וימאן להתנחם - אין אדם יכו ללקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שיששתכח מן הלב ולא על החי
(רש"י, בראשית ל"ד)
אז מה הבעי'ה איתו?
כל הקטע זה שהיא עכשיו עם הכאב שלה, הגעגוע שלה- כן, זה טבעי שהוא יישכח, אבל עכשיו רגע שבו היא חושבת אך ורק עליו.
לא כ"כ אהבתי היא התפללה- והוא לא. זה אכזרי.
[נו, והכתיבה שלך תותחית כבר אמרו.]
אבל רגשית..איך אפשר בכלל להעיז לענות?
אותך אני לא מכירה, אבל אעיז ואנחש שגם אתה לא, ואאחל לך שלעולם לא תחוש רגש כזה של ריק, של אבדון.
ושאלתי היא, איך מעין חתום מסוגלת לענות[ אני שואלת בכנות, לא בתערומת] על שאלה מיוסרת כזאת.
איך אפשר להעיז ולנסות לגעת רק בקצה הכאב?