שלוש כפול שלוש

הקדמה: שלושה אחים, שלוש דעות, שלוש מחתרות. הדמויות המרכזיות הם שלוש-

אביאל- בכינוי רפאל- 17-לח"י

יחזקאל- בכינוי ניקא-ל-19- הגנה

ירחמיאל- בכינוי ישראל- בן 16 -אצ"ל

הערה:

הכותבת היא בת דודתי החמודה, שאין לה מחשב בבית... היא תשמח אם תנחשו בת כמה היא, ואני אגלה לכם בשמה בסוף...

ולסיפור...

הוא יצא מהבית חרש, הביט לכל הכיוונים, העיף מבט מתגעגע בדלת הבית ורץ כפוף אל האפלה. הוא הגיע לחורשה הקטנה שבקצה הקיבוץ, ודפק שלוש דפיקות, שתיים ושוב שלוש. יחזקאל שמע רחש בבקתה ולחש: "מדינת היהודים".

הדלת נפתחה בחריקה ועלם אדמוני פלט "יחזקא-ל?". יחזקאל נאנח. "אתה צריך לבקש ממני להזדהות, ואל לך מלהשתמש בשמי האמיתי! קוראים לי ניקא-ל. ברור? יש מלשינים בכל מקום. חיביים להיזהר, דוד, וגם אני יודע שאתה פלוני אלמוני במקורך, אה... וכן, זה אני, ניקא-ל" אמר בלחש, יאוש ומעט כעס על חוסר הזהירות של חברו.

הנה- רק אתמול תפסה הבולשת הבריטית את יוסף כהן, פעיל בגרעין ה'הגנה', ומבוקש מספר 7 אצלם, לפי הבדיקה האחרונה, כי חברו קרא לו בשמו האמיתי בפעולה, ואף כי שוחחו חרש, שמע זאת אחד מה'כלניות' ומסר למפקדיו. יוסף בבית המעצר בעתלית, ובקרוב יועבר כנראה ליפו.

כל המחשבות הללו חלפו במוחו. הוא התעשת- "אולי כדאי להכנס?" העיר לחברו שהיה שקוע גם בהירהורים כבדים.

הם נכנסו לבקתה, חדר מפקד קטן היה שם וכמוהו כמה בחורים שהיו עסוקים בדברים עמוקים. יחזקאל התקרב מספיק כדי לשמוע אותם: "צריך לגייס עוד כמה חבר'ה אלינו" אמר נער נמוך שכינויו אפרים למנשה, האחראי על הגיוס,"עוד מעט האצ"ל יהיו יותר גדולים ממנו בקיבוץ" רטן 'יעקב'. "אתם מגזימים" העיר יחזקאל בקולו המעמיק, היציב. כולם הסתובבו והביטו בו, אחר נשמו לרווחה. "הבהלת אותנו" התלונן יעקב. יחזקאל חייך והסתובב.

הוא נעצר, ועמד דקות ארוכות בתנועת הליכה. "למעשה, יש לי מישהו שאפשר לגייס" אמר למנשה, האחראי על הגיוס. "מי" מנשה התעורר לחיים, יחזקאל רכן אליו ולחש באוזנו "אחי הבכור, אביאל, ואחי הגדול- ירחמיאל"

"משפחה של אלים" גיחך מנשה. יחזקאל שתק. "אז מה אתה אומר, ניקא-ל" קרא לו בשמו המחתרתי "בני כמה הם?" "תשע עשרה ושש עשרה, והם בכושר טוב לפחות כמוני." לא היה זה דבר של מה בכך להיות בכושר טוב כמו של יחזקאל, ומנשה ידע את זה. "זה נראה טוב, אני יודע את שמך ושם משפחתך. אתה לא תיהיה בבית מחר בארבע, ואני אקרא לירחמיאל ראשון. בעוד שלושה ימים נדבר עם אביאל".

מנשה היה מבוגר מכולם- בחור בן 28, שעלה לבדו מהגולה, והקיבוץ היה משפחתו. מכיוון שידע את השמות של כל אחד ואחד במחתרת שבקיבוץ, את שם משפחתו, גילו ומגוריו, "ירד למחתרת" והתחבא בביקתה, שהיוותה את ביתו.

הדלת הנוספת, של המפקד המקומי, נפתחה. "ניקאל, קראתי אותך לדבר בעל ערך גבוה ביותר, ואתה מאחר לבוא לחדרי" יחזקאל הסמיק, ונכנס אחריו, ממלמל מילות התנצלות. הוא נעמד והצדיע, אך המפקד הצביע לו על הכסא ופתח את פיו.

"אני עוזב את הקיבוץ" ירה המפקד, יאיר בכינויו, את ההודעה בלי הקדמה. יחזקאל לא הצליח לכבוש את תדהמתו. "למה? לאיפה? מה יהיה? מי יהיה? מה תהיה שם?" המטיר מטר שאלות על המפקד. "אחד-אחד" צחק יאיר. "א'- אני הולך לעזור בגוש הפלמ"ח, וב'- אתה תחליף אותי!, אה, אם תרצה כמובן..." הוסיף בנימוס. יחזקאל חש משותק. הוא, מכולם, הוא?! איך? למה?. הוא לה הביע את מחשבותיו בקול, אולם יאיר חש את היסוסיו- "למה?! כי אתה הכי אמיץ, הכי נועז והכי בכושר בקבוצה" אמר יאיר ישירות. "תן... אה... נראה לי ש...כן?!" גימגם יחזקאל. יאיר חייך, ובלא אומר מילה הוציא את סמל ה'הגנה' מכיסו ועמד ליד הדלת. הוא השתהה כמעה. אחר הסתובב, הצדיע ליחזקאל ופנה אחורה, אל החורשה. יאיר הביט אל האיש הנועז, אותו העריך כל כך, בלב פועם ועצוב. היתה לו תחושה שיתראו, אך לא בנסיבות משמחות...

הוא הלך לחלון והביט אל יאיר, דקות ארוכות, עד שזה התמזג עם קו האופק, עם השמים שנצבעו בצבעי אש, מביט אל השמש הנושקת לאדמה...