הוא אסף את הניירות הכתובים בכתב יד מבולגן, ונאנח. אין בררה, הוא חייב לכתוב אותם מחדש בכתב ידו המסודר, הקטן והצפוף.
השעה היתה שבע כשיצא מהביקתה והלך לביתו, אחרי ארבע שעות עבודה. הוא ראה את מנשה מדבר עם ירחמיאל כשעמד סמוך אל ביתו. מנשה יצא מרוגז מעט מחצר הבית. "מה קורה" שאל יחזקאל את מנשה. "אל תשאל, ניקא-ל, גם ירחמיאל וגם אביאל מסרבים" סיכם מנשה את השעות האחרונות. "מסרבים???" הידהד קול בראשו של יחזקאל "טוב, אה... נדבר אחר כך... להתראות" אמר למנשה ורץ הביתה.
כעבור מספר שניות הגיע, וכמעט התנגש באביאל...
@@@
אביאל נשם לרווחה. מנשה הפתיע אותו- להצטרף אל ה'הגנה'?! הוא בלח"י!, טוב, הם לא יודעים את זה......
הוא החל לרוץ, הגיע ל"תחנת אוטובוס" ועמד, נשען עליה. "הכל בגלל המנשה הזה" רטן בכעס "יכול להיות שאיחרתי את האוטובוס, בגללו ובגלל ה'הגנה' הזאת שלו.אה... אם כי ייתכן שזה האוטובוס זה שמאחר" העיר לעצמו. הוא קיווה להגיע שעה לפני הפעולה לתל-אביב, לאכול גלידה באזור, ולשבת מול חוף הים, לכתוב עוד שיר או קטע קצר...
הוא חש את טלטלות הדרך. ה"אוטובוס" היה מלא עד כדי מחציתו, והוא תפס שתי כיסאות והתרווח. הוא
העביר בראשו את התגלית החדשה. אמו התבלבלה והחזירה לירחמיאל את מכנסיו שלו, של אביאל. כשאביאל מצא את מכנסיו במדף של ירחמיאל מצא את סמל האצ":ל בכיסו. הוא החליט להתעלם, אבל נהנה לדמיין מה היה קורה לו אחייו היו בלח"י... אולי היו נוסעים עכשיו יחד לפעולה, מגינים אחד על השני. בראשו הצטיירה תמונת קרב של שלושתם, ואחריה סירטון מלחמה. הוא נרדם, וראשו התגלגל על כתפו...
"ילד, הגענו" נשמע קול רך של אישה מבוגרת. אביאל שכב על הספסל והתעורר בבהלה "מה? כן?! אההה" פלט פיהוק ארוך והתמתח " תודה...אמ... את... את יודעת מה השעה?" שאל. "כן, כמובן. השעה היא שלוש דקות לשמונה" ליבו פסק מלפעום. הוא יוכל להגיע בזמן ואפילו יספיק לשבת על חוף הים. הוא הודה לה שוב ופנה ללכת. למזלו התחנה היתה באזור הפגישה, הרי הוא הים.
אביאל התיישב על החול הרך, הנעים. הוא הוציא פינקס קטן, שדפיו מצהיבים, והחל כותב שיר. מילה רדפה מילה, צליל רדף צליל...
הוא סיים את השיר ישר שנשמע קולות הליכה שקטים מאחוריו. הוא העריך כי הוא שני מטר אחריו, וידע איך לפעול. אביאל נעץ מבט מהורהר כביול אל הים, והכניס את הפנקס והעיפרון לכיסו בשקט. האלמוני התקרב, ואביאל הבחין מבעד לזוויות עיניו ב'דניאל', שאמור לצאת איתו ועם עוד שלושה אנשים למשימה. 'דניאל' התכופף ובא לתפוס אותו בעמידת אזיקים, אלא שאביאל היה מהיר ממנו. בקלילות תפס אותו כצבט והשכיבו על החוף.
"אוף" התלונן 'דניאל' :"אתה כל פעם מצליח מחדש!" אמר. שתיקה השתררה. "מה זה מה שכתבת?" אביאל הסמיק, כמי שנתפס בקלקלתו. "זה, זה...לא משנה" חתם את העניין במהירות.
"רפאל, אתה יודע שלא בטוח שנשאר חיים?! או שנהיה נודדים ומבוקשים?!" רפאל לא היסס. "אני יודע, ולוקח זאת על עצמי" אמר בחוזק.
שתיקה.
דממה.
"רפאל, עוד דקה תשע!" אמר 'דניאל' בבהלה. "כן, נכון" אמר רפאל והתנער במהירות. עיניו עברו בדממה על עיניהם של הוריו, של האחים, שביקשו שלא ילך. וליבו נקפו על שהוא מסרב לבקשתם, בקשה של אהבה.
הם צעדו במהירות לגילדריה, שהיתה שיייכת לאבא של מישהו 'שלהם'. הם ביקשו את המסטיק המסוכם- הכי גדול. ומשנקב המוכר במחיר של פרוטה, שילמו והחלו לועסים את המסטיק במרץ. שני בחורים הגיעו וקנו את המסטיק. אחד היה גבוה ושרירי, השני רזה וממוצע בגובהו.
הם סקרו אחד את השני במבט מסוקרן. השעה היתה תשע, ולפתע, כמו אות, הוציאו ארבעתם והמוכר את סמל הלח"י המוכר. הם נשמו לרווחה והתארגנו ליציאה. המוכר הקיף את בנו במבט אוהב, ולחש לאשתו הבוכייה "הוא יביא את הגאולה, עוד תיראי"...
תגובות
סיפור נחמד מאוד וכתוב טוב מריפרוף ראשוני.
בע"ה אחזור כשיהיה לי זמן וראש לקרוא את זה כמו שצריך. זה נראה שווה את זה. אחלה תקופה בחרת.
יישר כח!
כדי לך להמשך להתבסס על דברים שקרו באמת ולא להמציא פעולות ופיצוצים למינהים...
ב"הצלחה.